עלילות משה בעיר הקטנה
20 שנה אחרי שנולדה המיתולוגיה של טל פרידמן ושלו, יורד משה פרסטר לעשות תיאטרון בדימונה. האיש שלא אוהב את האיש שהוא יוצא בראיונות מדבר עכשיו בגילוי לב על ההכרח להתבגר, על היחסים האמביוולנטיים עם התעשייה ועל האהבה הנצחית לאקס המיתולוגי
בהפסקת הצהריים הגיע האוכל מגן הילדים הסמוך. קציצות ומקרוני בקופסאות ריקות של גלידה. משה פרסטר, צמחוני, הולך על מרק כלשהו בצבע ירוק, מספר שהסידור הזה עולה להם חמישה שקלים לאדם. שעתיים נסיעה צפונה, נגיד, לתל אביב, הקייטרינג המאולתר הזה לא היה עובר שום הפקה, אפילו לא פרינג'. כמו שזה נראה ביום שלישי האחרון בתיאטרון המקומי - כאן דווקא נמצאו קונים לארוחה. חמישה שחקנים, במאית אחת, אולם התעמלות שעבר טרנספורמציה; בחודשים האחרונים יש תיאטרון בדימונה.
הפגישה עם פרסטר חייבה כמה חישובים קצרים, שתוצאותיהם הפתיעו. לא ייאמן, אבל מדובר בכמעט 20 שנה אחורה. זה היה בפורים, באולם כדורסל בתיכון מבאס במרכז הארץ. כמה מאות בני 16, כולל הח"מ, מסתובבים על הפרקט בחוסר מעש. אמורים ליהנות אבל לא נהנים, כפי שקורה בדרך כלל כשאתה בן 16.
ובתוך זה, עולים פתאום על במת העץ המאולתרת שניים ועושים שם משהו שהופך תוך כדי תנועה לקאלט. האחד הוא טל פרידמן השני משה פרסטר, להופעה שלהם קראו "עלילות משה בעיר הגדולה" והיא הייתה הדבר הכי מוזר ואחר ומצחיק שנראה באותו מוסד אפור. בחלוף 700 הצגות הם נפרדו. היום פרסטר נוסע שלוש פעמים בשבוע לשחק בדימונה. את טל פרידמן אתם יודעים איפה למצוא.
"חשבתי גם שאני רוצה לדבר על מה שיש ועל מה שיהיה, נגיד, ולא רק על מה שהיה", אומר פרסטר בפגישתנו השנייה, למחרת דימונה, שם הוא חבר בקבוצת התיאטרון שהוקמה במאי האחרון בניצוחה של נועה קנולר. מנסה להישמע נחרץ. הוא מדבר בפסיקים, ההתנצלות מובנית, הדיקציה פגומה ושובה והמשפטים שלו נגמרים תמיד עם סימן שאלה קטן בסוף. אווירה כללית של "חוסו עליי", שקשה לעמוד בפניה.
אבל פרסטר מתעקש שזאת לא דמות שהוא מגלם כל חייו, אומר שמעליב אותו כששואלים. כך או אחרת, ההחלטה הזאת בנוגע לאופי פגישר תנו הנוכחית, הוא מספר, נכנסת אצלו לקטגוריית "מחשבות טוסטוס", הכרעות שנופלות בעודו בדרכים, רובן מתפוגגות עוד לפני שהקסדה יורדת. בדיעבד, כך קורה גם לזו האחרונה, כשלקראת סוף השיחה שלנו, פרסטר נזכר איך הוא ופרידמן היו מוצאים פאות בשוק הפשפשים, חופפים אותן בבית ומצרפים שמלות שכל אחד לקח מהארון של אמא שלו. ואיך התכוונו בכלל להעלות הופעה אחת בפאב וזהו, ואיך בכלל לא ידע שהוא מצחיק, עד שפרידמן יום אחד אמר לו "אתה מצחיק".
מקצוע קצת אכזרי בחרת, לא?
"ממרום גילי אני יודע שהכל תלוי בי. אני המתאכזר והמאוכזר. זה כיף גם לחשוב, וואו, זה מקצוע אכזרי, זה רומנטי. אבל אני באמת עכשיו בנקודה כזאת, בקבוצה בתיאטרון, שאני סומך שם על כולם, סומכים עליי, יש פה משהו הדדי. לקחו אותי כי אני מוכשר. אני לא יודע מה להגיד - החיים קשים, לגדל ילדים, לפרנס, זה הוביל אותי לכל מיני מקומות מוזרים, סך הכל יש קשיים, אבל אני בסדר תמיד. תמיד הייתי מוקף באנשים טובים, וצריך להתחדש גם, לא להגיד, אני כזה וזהו".
מתי הבנת שצריך להתחדש?
"הרבה פעמים הייתי זקוק לעוד אנשים לצדי, לא להיות זה שיוזם הכול לבד. וזה כאילו משהו גם לא טוב אולי, אבל מצאתי תמיד את האנשים האלה. נגיד, אהבתי את הספר 'שואה שלנו', אמרתי וואו, אני רוצה לעשות עיבוד שלו ולהעלות הצגת יחיד, ועשיתי. אפילו זכיתי על זה בפרס הכתיבה בתיאטרונטו 2007, וזה משהו שאני מאוד גאה בו. כן, שוליים והכל, אני יודע, והיום אם אתה פועל מחוץ לטלוויזיה, אז נראה לאנשים שאתה לא עובד. 'איפה נעלמת?', שואלים אותי. מצד אחד טוב לי שאני עושה מה שאני אוהב, רק שבטלוויזיה מרוויחים יותר מאשר בדימונה ולפעמים יש צורך לעשות טלוויזיה, כי זה אומר שמכירים אותך".
ואין לך את הצורך הזה?
"אני לא צריך את זה עכשיו, אבל יש את זה. אם מכירים אותך זה אולי אומר שאתה מצליח ועובד. יש הרבה דברים שאני לא כל כך אוהב בטלוויזיה. לא יודע, אולי הייתי עושה אותם בעצמי אם היו מציעים. עשיתי הרבה דברים שלא כל כך אהבתי".
מה למשל?
"אין טעם בדוגמאות. עשיתי אותם כדי להיות בטלוויזיה. לא דברים רעים. בכלל, גיליתי שדברים רעים לא עושים אנשים רעים. אולי חוסר זמן, זה גם קשה לכתוב טוב, אני יודע, אני כותב הרבה. אבל באמת, אני מרגיש שנורא אוהבים אותי. אני לא יודע כל כך, משהו, אולי תלאות החיים, השקעתי את עצמי בהישרדות, עברתי דברים של פירוק משפחה, גירושים, ואין ברירה, צריך להתבגר. ואת זה אני מגלה לאט לאט, חייבים, גם בשביל הילדים, גם בשביל בנות הזוג. אי אפשר, אתן לא אוהבות את זה. בהתחלה כן, שנה?שנתיים אבל זהו, צריך גבר. ובשנים האחרונות למדתי לה? תבגר, עד כמה שאני יכול".
לא מזמן התבקש פרסטר לנסח לעצמו, מה שנקרא, חזון. זה קרה במסגרת שיעורי קואוצ'ינג שעשה, אחרי שיום אחד קיבל טלפון מפרח-אימון אנונימית שהפצירה בו להיפגש, ביקשה להתלמד עליו. מחוסר נעימות, הסכים. ובחזונו, פרסטר יושב על קצה ההר, נכדיו עולים לרגל, צמאים לשמוע מניסיון חייו והוא מגלגל את שפמו המטופח כשברקע, איכשהו, מבערת אח. כשאני שואלת איזה חזון מקצועי שרטט לעצמו באותה הזדמנות הוא מסביר שלא התמיד בשיעורי הקואוצ'ינג, ולפיכך הנקודה הזאת נשארה לא מפוצחת.
את השנים שאחרי "עלילות משה" העביר פרסטר בערוץ הילדים עם "האוניברסיטה הקטנה" שאהב לעשות; ב"קוץ" - פארודיה על תוכניות אירוח, אזוטרית אך מעולה, עם איתי שגב; שיחק ב"אסתי המכוערת" וכאמור, העלה את הצגת היחיד "איש הפלדה משכונת כצנלסון", עיבוד פרי עטו ל"שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד. יש בו פגיעות שנוגעת ללב, סוד כוחו כאחד הקומיקאים המוכשרים שצמחו כאן, וכנראה גם הסיבה שבסופו של דבר לא פרט את הכי? שרון להצלחה מתמשכת.
בימים אלה מעלה קבוצת התיאטרון של נועה קנולר את ההפקה "צירי דגים", שורשיה במחזה של ברכט שנכתב מחדש על ידי חברי הקבוצה. פרסטר מספר בנחת שזאת בעצם הפעם הראשונה שהוא מגלם איש בן גילו שנ? עדר את כל האפיונים הפרסטרים שלו. זוקף זאת לזכותה של הבמאית. במקביל, כבר כשנה הוא שוכר דירת חדר בדרום תל אביב, שאמו? רה לשמש לו כסטודיו לכתיבה, אבל רוב הזמן עומדת ריקה.
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם