תמם ולא נעלם
עמוס תמם היה כלוא בדירת החדר המצחינה בפלורנטין, בחליפה הלוחצת של החיצוניות, בשאיפה המייאשת להיות נאהב, בסמים ובאלכוהול, אבל אז הוא הביט במראה, ואחר כך פנימה, ואז התחיל לכתוב ואחר כך הלך ל"ימימה," התקרב לדת והתחיל לחבוש כיפה. ב"סרוגים". ריאיון
מה?
"אני אסביר, זה נשמע הזוי. אתה כאילו בכלא, אבל ברגע שאתה מסכים למסגרת, יש מלא חופש. וזוגיות זאת מסגרת, עבודה זאת מסגרת. כשיש לי טקסט שאני חייב להגיד, אני יכול להיות נוכח. אף אחד לא אומר לי מה אני חייב להרגיש באותו רגע. ובתוך הגבולות אני יכול לעוף".
אל תראו אותו ככה. תמם הוא לא עוד איזה שואל אבוד שבחר בתשובה שבקדושה על פני כל תחושה. כנפי הרוח אולי נושאות אותו השמיימה, אבל תמם הוא האחרון שיסכים להתנגד לכוח המשיכה. "הרוח היא הדבר היחיד שמחבר אותי לקרקע", הוא מצהיר, ומבט חטוף ברשימת הישגיו הארציים בשנים האחרונות מוכיח שאין פה שום זומבי ימימי מסוגף עם רגל בתורה וראש בתקרה.
קודם כל, הוא מככב ב"סרוגים", דרמת הדתיים המוערכת של yes שעונתה השנייה התחילה לפני כשבוע (ימי א' ב-22:00), שם הוא משחק את אמיר הגיקי, שזה עתה כוסה בשכינה ונישא ליעל שרוני. חוצמזה, הוא סיים להצטלם לתפקיד איתי הנחשק וחסר האלוהים ב"עספור", הסדרה המבטיחה בבימויו של רני סער שתעלה בקרוב בהוט. הוא גם מתכנן לשוב לתיאטרון, כותב, מלבלב, מתאהב, לומד ומצליח לנשום. ותאמינו לו, זה הרבה.
"אני לא רוצה שזה ייראה כאילו אני מיסיונר", הוא מתפתל כמו ציצית מבוישת. "כי 'ימימה' זה בשבילי. זאת קבוצה של אנשים שכותבים מלאכות. ימימה, כשהייתה חיה, הכתיבה חלקים בצורה די מדיטטיבית כזאת, חלקים די סתומים. למשל 'התדמית הברורה והגלויה מחלישה את ההכרה והאמון בכוחות הנעלמים, יש כאן אחיזה, אין כאן ודאות'. זה משפט שעל פניו סתום לגמרי, למרות שהוא יחסית פשוט בלימוד. כל מה שאפשר להגיד עליך זאת בעיה, כי זה לא סמוי מן העין. מבינה? הדברים האלה מצמצמים אותך".
הבנתי.
"הגעתי לשם ממש במקרה, וטוב ולי וכיף לי ככה במתינות. היום יש בחיים שלי הרבה יותר גבולות והרבה יותר חופש. זה כלי, כלי מעולה בשבילי. כי ימימה מאוד דמוקרטית. היא מאוד לא הדת שאנחנו מכירים, כי זו לא דת".
אם ככה, למה אתה מתגונן?
"כי יש אנשים שאומרים לי 'תשמע, רואים שהתחזקת', יש אנשים שחושבים שהכי הלכתי לרוח, אבל זה לא נכון, להפך. אבא שלי חזר בתשובה קצת לפני שנולדתי, הוא לא דתי לגמרי, הוא חובש כיפה, אנחנו עושים קידוש, הוא שומר שבת. אבל כשהיינו ילדים, הייתה כפייה דתית בבית, כי אבא שלי חשב שהוא רואה את האור, וחובה עליכם לראות גם. אז אני לא הולך לכפות על אף אחד שום דבר, במיוחד לא על עצמי".
אז אתה לא מתחזק?
"לא, אני מתחבר לעצמי. עשיתי באינטרנט פינה של פרשת השבוע, והתגובות מדהימות, אבל יש את כל אלה שאומרים 'אנחנו אוהבים אותך, תיזהר, עבדתי עם יותר מדי אנשים שעברו לצד השני'. אפילו במאי אחד שעבדתי איתי דיבר אליי כאילו אני לא פה. אז בפעם האחרונה שביקשו שאעשה את הפינה אמרתי לעצמי, אני רוצה לעשות את זה? חשבתי לא, לא בא לי, אולי אני לא רוצה שיסתכלו עליי עכשיו כמתחזק, אבל אני לא - ואז אמרתי, שילכו להזדיין, כולם! ואז עשיתי את זה".
יפה.
"ברור, לא אכפת לי. יש אנשים שרואים אותי יותר מדי ברוח, ואני אומר לך - ואני מוסיף גם ברוך השם, בלי לפחד - אני יותר בעשייה. יש יותר טוב מהוכחות בשטח?".
רק בגלל הרוח, עמוס תמם (32) נולד פעמיים. בפעם הראשונה זה קרה ברמלה, למשפחה טוניסאית מסורתית בת שמונה נפשות ולכינוי המשובב "עמוס הקטן". הוא היה ננסי, מופנם וצייתן כמו כל הגמדים בליליפוט, האזין לכל מה שאמרו לו על עצמו ולא העז לחפש את גוליבר. הוא המשיך לתת לכותרות ללכת במקומו גם בגיל ההתבגרות כשנעשה "עמוס החתיך", בצבא , כשהפך ל"עמוס הצנחן", וגם אחרי, כשלמד משחק בסמינר הקיבוצים, התקבל לטלנובלה המוזיקלית "השיר שלנו" ונהיה "עמוס השחקן".
"תבניות זה בסדר", הוא מלגלג, "רק אל תאמין יותר מדי לתדמיות שלך. שלמה המלך אמר 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. אומרים עליך שאתה כזה וכזה וכזה, תגיד תודה, וזהו.
אבל תמם האמין, ובהתאם הוא נברא כעטיפה עשויה, מהודקת ובנויה לתלפיות. רק שבבניין ציון הזה, לא הייתה שום נחמה. "הייתה בעיקר חיצוניות", הוא מנתח. "ואין בזה דבר רע, בכלל לא, אבל בהתחלה אתה לוקח דברים קשה מאוד, אתה הולך לפתיחה הזאת ולפתיחה הזאת, אתה לא יודע מה זה אומר על הקריירה, אתה לא יודע שזאת לא העבודה שלך ללכת לפתיחות. נדמה לך שאם תהיה שם תקבל עבודה, אבל הרבה פעמים זה הפוך. אז עשיתי גם טעויות בדרך, שילמתי גם על זה, כי כשמה שאתה מייצג זה רק חיצוניות אז יש הרבה פרויקטים כמו'סרוגים' שלא ייתנו לך להגיע אליהם. אבל היה איזשהו איזון שהחיים עשו. אני לא עשיתי אותו, לא הייתי מספיק חכם. נדמה לך שככל שתרוץ מהר יותר תגיע רחוק יותר, ואז אתה מגלה שלא".
איך?
"עם הרבה כאב. הייתה תקופה שלא כל כך ידעתי מה אני עושה במקצוע הזה. לא טוב לי. לא כיף לי. אני לא מצליח להיות אני. חשבתי שמה שאני רוצה זה שיכירו אותי וככה אתה נהיה שחקן. ואני עדיין רוצה, אבל היום הבנתי שהביטחון לא בא משם, להפך, הדבר הזה מעמיק את חוסר הביטחון. כי ככל שאתה יותר באור הזרקורים אתה יותר חשוף, אתה צריך לספק יותר סחורה ולתחזק יותר תדמית. אין לי כוח לזה, כבנאדם.
"את יכולה לחשוב שהיה נראה שאני סובל - אבל לא. פרחתי. התלבשתי. הצטלמתי. הציעו לי דברים בחינם, בוא לפה, בוא לשם. עכשיו, אני ילד מרמלה, הכי נו?ניים שיכול להיות. פתאום כולם אוהבים אותי, אבל לא באמת מכירים אותי. אתה לומד להבין שהם אוהבים את העבודה שלך, לא אותך. ולפעמים אפילו לא את העבודה שלך, אלא את איך שאתה נראה".
מאכזב?
"אתה מייצר לעצמך מקומות להתאכזב מהם. ככה היה לי בתיאטרון גשר. קיבלתי תפקיד שכל שחקן חולם לקבל ב'גן הדובדבנים'. אמרתי וואו, אני לא יודע איך הגע ? תי לזה. לא הרגשתי ראוי, אז מצאתי לי סיבה ועזבתי".
למה אתה מרגיש לא ראוי?
"עכשיו אני מרגיש הרבה יותר ראוי. לא יודע, אולי לא הייתי מוכן לזה אז. לטוב אני לא ראוי, אולי? אולי לפשטות".
אולי להיות נאהב?
"אולי, למה אני לא ראוי להיות נאהב? אני כן ראוי להיות נאהב".
ברור שכן, אבל למה אתה מרגיש ככה?
"אני לא יודע אם אני אפילו יכול להגיד למה, אני רק יכול להגיד שזה נכון. כילד גדלתי עם עוד חמישה אחים, עם הורים שכל החיים שלהם התרוצצו בשביל לעשות לנו טוב, שיהיה לנו מה לאכול, מה ללבוש, ללכת לחוגים. ותראי איפה אני היום, זה בזכותם. אבל כנראה שם הגרעין. קשה, אתה לא מקבל את כל תשו? מת הלב שאתה רוצה, כי היא מתחלקת לעוד, וכי הם צריכים לעבוד כל היום, ואתה מרגיש לבד, ושאתה צריך להיאבק על המקום שלך, על האהבה שלך, ואתה לא רוצה למרוד, כי אתה צריך לקבל את הדבר הזה.
"עכשיו, אני לא כועס, נשבע לך. באתי מרמלה, הגעתי ללימודי משחק, וכל הזמן בבדיחה היו אומרים לי 'יאללה, רמלה, לך תקנה סמים'. וואלה , הגעתי ללימודים ולא ידעתי מה זה ג'וינט. גם היום, אני הכי לא זה. אז כל הזמן דוחפים לך את זה, וכל הזמן הייתה לי תחושה שאני ערס מרמלה - איך אני ארגיש ראוי לאהבה?
"ואז אתה מגיע לאיזשהו שלב בחיים שלך ופתאום מבין. א', כל הדברים האלה לא מגדירים אם אני ראוי לאהבה. ב', הדברים האלה הפכו אותי למה שאני היום, ואני שמח על מה שאני היום. אבל המשפחה שלי באמת הכי חשובה לי, והם רגישים מאוד, אני לא רוצה שישתמע כאילו אני מאשים אותם כי אני לא מאשים. לא בא לי לבוא ולהגיד שאבא שלי דפק לי את החיים כי הוא הפריע לי לייצר תדמית כשהוא כפה עליי דת, זה לא נכון. זה זיון מוח של אנשים שלא מוכנים לעבוד קשה, שלא מוכנים לקחת אחריות".
נכון.
"אז יאללה, מה עושים? הרי יש אנשים מחורבנים שהם הכי נאהבים, למה? כי הם מסכימים להיות נאהבים. זאת שחצנות לא להסכים להיות נאהב, זאת גאוותנות. אתה אומר, אני, עד שאני לא מושלם אי אפשר לאהוב אותי. זה פלצני ומחורבן. ב'ימימה' חבר אמר לי משהו נורא יפה. 'כשאתה מסתכל במראה ויש לך כתם בחולצה, הכתם במראה או בחולצה שלך?' אמרתי לו בחולצה שלי. אז הוא אמר 'אתה, רוב הזמן, מנסה לנקות את הכתם במראה'".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף תרבות מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם