מי בא לאבא? אמנון לוי בהצגה חדשה

כשאמנון לוי היה ילד, הוא שמע את המבוגרים מדברים על משפחה שאביה נטש אותה לפני 30 שנה, ופתאום חזר. עכשיו הוא מגולל את הסיפור בהצגה חדשה של בית ליסין, בכיכובו של זאב רווח

יונתן אסתרקין | 19/1/2010 8:45

הסיפור שבבסיס ההצגה החדשה של תיאטרון בית ליסין, "ולנטינו" (שתעלה במוצ"ש הקרוב), מגולל את קורותיה של משפחה שבה נטש האב את ילדיו לפני 30 שנה, וכעת הוא חוזר ומנסה לשקם מחדש את מערכת היחסים. את האב מגלם זאב רווח, שחוזר לתיאטרון אחרי שנים רבות על בימות בידור בלבד. לדברי העיתונאי והמחזאי אמנון לוי, שכתב את ההצגה יחד עם הבמאי רמי דנון, הסיפור הוא בעצם סיפור אמיתי, שחקוק בזיכרונו עוד מילדותו.

אמנון לוי יח''צ

"זה סיפור שקרה לשכנה שלנו בראשון לציון", מספר לוי. "אבא שלה נטש אותה בילדותה, ואחרי שהיא כבר הייתה אישה בוגרת עם ילדים, פתאום הגיע ממנו מכתב, שבו ביקש להיפגש איתה ולחדש את הקשר. אני זוכר את השערורייה שזה עורר ואת המבוגרים מדברים על זה. הוריי, השכנים, האנשים במכולת השכונתית-כולם חוו דעתם על השאלה איך צריך להתייחס לאבא הזה. חלק אמרו שצריך להחרים אותו, כי מה שהוא עשה בלתי נסלח, וחלק אמרו שאבא זה אבא ושצריך לעשות מאמץ לאחות את הקרעים. זה היה סיפור שכילד ממש ריתק אותי. משם התחיל סיפור המחזה, אבל כמובן שעם הזמן נוספו עוד דברים".

אילו דברים, למשל?
"בעיקר העיסוק בשאלה היותר עקרונית 'מה זה בעצם קשר דם?'. כלומר, במה הקשר הזה שונה מקשר שיצרתי ורכשתי מיוזמתי ומרצוני. אני לא מרגיש שאני מבין עד הסוף מה זה בעצם קשר שכזה. מצד אחד, הוא הכי קרוב וצמוד שיכול להיות, ומצד שני הוא לא משהו שבחרתי בו, אלא משהו שנכפה עליי".

מה הכי נוגע לך ללב בסיפור הזה?
"הרוב נוגע לי ללב, כי זה זיכרון ילדות שלי ששמתי על במה עם שחקנים - וזה לוקסוס שיש למעט מאוד אנשים - אבל הרגע בהצגה שהכי מרגש אותי הוא הרגע שבו האבא, אלברטו, פוגש את בנו שנטש בגיל שלוש. אלברטו פורש ידיים לחיבוק, אבל הבן הכועס מושיט יד בקרירות. המפגש הזה בין הבן הכועס והחיבוק הלא ממומש של האב המאוכזב מאוד מרגש אותי".

העיסוק של לוי ודנון בדמות המשפחה המזרחית ובדמותו של המזרחי בא לידי ביטוי גם במחזות קודמים שלהם, כמו "הצמה של אבא", " שיינדלה" ועוד. למעשה, הם מביאים לבמה המרכזית בישראל את המסורתיות המזרחית-נושא שהתיאטרון הישראלי הממסדי כמעט התעלם ממנו לאורך השנים. עם זאת, לדבריו של לוי, אפשר לומר שההצהרה הפוליטית-חברתית הכי גדולה שלהם טמונה בעובדה שאין להם הצהרה כזאת.

"אין ספק שהמסורת המזרחית לא הייתה בולטת בלשון המעטה בתיאטרון הישראלי לאורך השנים", מסכים לוי, "כך שבזה שאתה מביא אותה לקדמת הבמה בלי איזו מחאה פוליטית, אלא כדבר רגיל ויום?יומי, יש, במידה רבה, הצהרה גדולה".

גם לדברי דנון, שותפו של לוי לכתיבה, האלמנט המזרחי-אשכנזי במחזה לא קיים כסוג של מחאה, אלא פשוט בעצם קיומו. גם הליהוק של זאב רווח - אולי גדול הסמלים של סרטי הבורקס, האמונים על עיצוב דמות המזרחי

הסטריאוטיפית בתרבות הישראלית-לתפקיד הראשי, הוא, מבחינת דנון, לא מחאה.

"אני מסכים שהעניין המסורתי-מזרחי לא היה הרבה במרכז הבמה הרפרטוארית הישראלית, אבל אין פה מחאה או הפגנה, אלא פתיחת צוהר אל תוככי משפחה ותרבות בסיפור שהיה יכול להתרחש גם במשפחה אחרת", הוא מסביר, "גם בהקשר של הליהוק של זאביק, האיש הוא פשוט תזמורת, לא שחקן. אתה יכול לקבל ממנו כל צליל שתרצה וכל גוון שתרצה. הוא פשוט ענק - וזה הדבר הכי חשוב ומשמעותי בעבודה איתו.

"ברור שרווח הוא גם סוג של סמל, אבל מבחינתי הוא סמל של אצילות ספרדית. הוא מזרחי מבוגר עם גינונים לא ישראליים, אבל בהקשר הזה אנחנו מתעלמים מהדימוי הבורקסי של רווח, מהפולקלור ומהפרסום שהדמות הציבורית של רווח מביאה איתה. אני לא מאמין בפלקטים, הפגנות ומחאות. לדעתי, יהיה מעניין לראות אותו בתפקיד כזה, שונה ואחר".