ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

בעל החלומות

"הילד חולם" בביצוע האופרה הישראלית, היא יצירה המבוסס על מחזה של חנוך לוין. אורה בינור ואליקים ירון חושבים שמדובר בהפקה מרשימה ושיש לנו במה להתגאות

התמונה האחרונה באופרה מעלה מראה מרהיב (אם גם מתארך מדי, לטעמי) של מקהלת הילדים המתים. הילדים פרושים על פני חלל הבמה כולו, ובמלוא הגובה. היכן יכולים ילדים מתים לשיר אם לא באופרה?

הפיכת מחזהו של חנוך לוין לאופרה כרוכה בשתי בעיות סותרות: מצד אחד, השירה והמוזיקה מרככים את יסודות הזוועה שבו, ועושים אותם, אם אפשר לומר כך, לאפשריים. מצד שני, דווקא הממד האופראי נוטל מההצגה את ההיבט האנושי שלה.

אחרי הכל, מדובר במחזה על זוועות, על פליטים שלא נותנים להם לנחות בשום מקום (דימוי רחוק לשואה), על מות ילדים - ובכל זאת אין בו חמלה. מוזר, אבל איכשהו הדברים לא נגעו בי. לעומת זאת, דווקא המוזיקה הופכת רגעים מסוימים לסנטימנטליים. וסנטימנטליות, אין לשכוח, אינה חמלה.

הצד המעניין הוא שמדובר בהפקה מרשימה במיוחד. הבימוי המוקפד מאוד של עמרי ניצן מקיים דיאלוג פורה עם מעצב הבמה גוטפריד הלנוויין ועם מעצב התאורה אבי-יונה בואנו (במבי). כל אלה יוצרים הצגה שההיבט האסתטי שבה משכר, ואין לתארו במילים. זה לפחות מאפשר לצפות מתוך הנאה באפיזודות שקשה להעלותן על הדעת. הייאוש פשוט יפה.  

אין ספק שאפשר לחוש גאווה בתום הפקה שבה כמעט כל המשתתפים הם ישראלים שצמחו על ברכי האופרה הישראלית והתיאטרון הישראלי. צוות זמרים מוכשר ומיומן התמודד בהצלחה עם שירה בעברית, אירה ברטמן (בתפקיד אמו של הילד החולם) הצליחה להמחיש רגשות אמהיים ואנושיים, גיא מנהיים (האב) הגיש תפקיד שלם, הילה בג'יו (הילד) הצטיינה אף היא, ולדימיר בראון שאג בקול בס מופלא, וגם ברכה קול (כאישה שנולדה לאהבה) ונוח בריגר (מפקד כוחות הצבא) עשו את עבודתם נאמנה.

כל תפקידי השירה פה קשים. לעתים ארוכים ומייגעים, ולעתים המוזיקה גוברת על המילים. גיל שוחט עיצב אקלים מוזיקלי שיש בו נימה של מלודרמה, קטעים רומנטיים, תרועות חצוצרה, קטעים פולחניים, ולעומתם קטעים בעלי אופי של ואלס. העצב של הגולים, מות הילד, הסרקאזם שבפרידת האם מילדה המת - כל אלה מבוטאים בעוצמה בבימוי ובתפאורה מהממת בנוכחותה ובהבעתה.

לעתים המוזיקה רוצה לנחם בסגנון אחר, פחות מכאיב ועצוב, ללא תחושה מקאברית, אבל זה לא תמיד מתחבר עם התוכן של חנוך לוין ועם התפאורה המדהימה, שדווקא חופפת את רוח המחזה. שבחים אדירים מגיעים גם למנצח דיוויד שטרן, שמכיר את הפרטיטורה המורכבת בצורה מושלמת, ויחד עם תזמורת ראשון המצוינת היה נוכח ומרגש בהבעות המוזיקליות.

תמונת הסיום שבה תלויות בובות בכל חלל הבמה, ושירתה המופלאה של עינת ארונשטיין כילד המת, קורעת את הלב וגם ממלאת אותנו בתחושת שמחה, שכן זו הפקה מקורית, ציון דרך שיש להתגאות בו. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...