חוויה עצמונית
פחדים, מצוקות, טראומות ורגעים של חסד מתערבבים בתוך הדמות שמגלמת ענת עצמון בהצגה "היא לא הייתה כאן" של תיאטרון היידישפיל. השואה היא הבסיס לכל זה, אבל ממש לא הכל
ענת עצמון צילום: יהונתן שאול
אורנה - ילדה בה טיפלה מאז שעלתה ארצה. עם בואה לאולם, הזיכרונות מסתכסכים בינם לבין עצמם,
ותמונות מילדותה מתערבבות בפחדים, מצוקות, טראומות ורגעים בלתי נשכחים של חסד. כל הדמויות בהצגה מדברות מתוך לבה ושפתיה של שחקנית אחת.
"כל פעם תופס אותי משהו אחר בהצגה הזאת, וכל פעם אני מתחילה לבכות בחלק אחר שלה", מספרת עצמון. "השילוב של חתונה, שזה דבר שנורא מרגש אותי בלי קשר לכלום, עם העובדה שדווקא שם עולים כל הזיכרונות הנוראים של האישה הזאת מהשואה. זה שילוב שנורא מרגש אותי. מדובר באישה שהיו לה חיים באמת קשים, כך שסף הריגוש פה גבוה מאוד מההתחלה. השואה היא עניין כבד, כמובן, אבל יש פה גם שאלות של אהבה מוחמצת, חיים מוחמצים, חלומות שלא התגשמו, בדידות, זרות - דברים שיכולים לרגש אותנו ולגעת בנו גם בחיי היום יום".
ולהופיע באירוע לציון יום השואה מול ניצולי שואה ושגרירים זרים, כמייצגת של מדינת ישראל, זה משנה משהו בחוויה הפנימית שלך?
"כן, בהחלט, מכיוון שאנחנו בעצם מראים פה לאנשים זרים את הקרביים של המדינה שלנו. את הדבר שמפעפע פה מתחת לשטח בלי שידברו עליו ביום-יום. הרי האנשים האלה הם ניצולי שואה שחווים את ההתמודדות הזאת כשהם חיים בינינו, ולעתים קרובות הם האנשים שאנחנו הכי שוכחים מהם ולא מתייחסים אליהם כראוי.
"לעמוד ולהביא אותם לבמה זה אלמנט שהוא מצד אחד קשה, ומצד שני יש בו גם ניצחון מסוים. היכולת לעמוד במדינת ישראל, כאדם חופשי, ולעשות הצגה על התקופה ההיא זה ניצחון. גם כשהופעתי עם ההצגה ב'יד ושם' הרגשתי ככה. הרגשתי שאני מביאה את הקול של אנשים שמתו, שנספו, שלא הצליחו להגיע למדינת ישראל - ולא רק שלהם, אלא של כל מקום שבו נעשה דבר כזה. אם ההצגה תורמת ולו תרומה מזערית לכך שאנשים יהיו רגישים יותר למקרים כאלה - לאו דווקא נגד יהודים - וידאגו לא יחזרו לעולם, אז אני חושבת שעשיתי את שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם