צריך שלושה לטנגו
יו לה טנגו מגיעים לארץ בשיאם, רכובים על גב האלבום החדש והנהדר שלהם. תקשיבו לו ותגלו אי של שפיות מוזיקלית בעולם מתמסחר והולך
יו לה טנגו הוקמה ב-1984 והוציאה כבר 12 אלבומי אולפן, ארבעה פסקולים לסרטים ואוסף משולש. בבסיס הטריו הזה ניצב הזוג איירה קפלן (גיטרות) ואשתו ג'ורג'יה האבלי (תופים), שלצדם ג'יימס מקניו שמנגן בס. קפלן היה מבקר מוזיקה של הניו יורקר, כשפגש את המתופפת הצעירה האבלי. ניצתה שם אהבה וגם קשר מוזיקלי. מאז הם יחד.
חלפו 25 שנים. הלהקה הצליחה לגבור על מכשולי הזמן והאופנות המשתנות. היכולת שלה להצליח מסחרית בלי שום פשרות אמנותיות היא דוגמה שיש לאמץ. בסצנה המוזיקלית שפורחת בניו יורק בעשור האחרון הם נחשבים לאלילי על. סגנונם המוזיקלי נע מפולק-רוק דרך נגיעות פופ מתוקות-מרירות עד הארד קור ניו יורקי.
אם יש משהו שתמיד אפשר היה לקבל אצל יו לה טנגו זו הנאיביות. איכשהו, תמיד ברור לך לחלוטין שהם פה בשביל היצירה, בשביל להגיד משהו צנוע על החיים הקטנים בפרוורים. אף פעם לא זוהר מדי, לא דרמטי מדי. תמיד עם שלל דימויים שלקוחים מהספרות ומהאמנות האמריקנית המודרנית. תמונות קצרות מסיטואציות שכולנו מכירים. ב-1986 הם הוציאו את תקליט הבכורה, "Ride The Tiger", ומאז העמיקו, התפתחו ובשלו. אפשר לשמוע אצלם את ביג סטאר של אלכס צ'ילטון ואת תחילת הדרך של ולווט אנדרגראונד. יו לה טנגו ממשיכים את המסורת האמריקאית של תרבות הנגד, שייצרה גם את טים באקלי וגם את סוניק יות'. אלה לא צדדים רחוקים כל כך זה מזה. זה מה שיפה אצל יו לה טנגו.
ב"חובבים", סרטו היפה והקטן של במאי האינדי האל הארטלי, יו לה טנגו מככבים בפסקול. כמה מתאים להם להתנגן ברקע של עלילה כזו, בחור-פוגש-בחורה, משהו קורה, משהו מתפספס, עצב מתוק, טעם של אכזבה לא ברורה, רוח מנשבת בין העצים שברחוב, הבחור מרים את דשי המעיל וצועד אל תוך בית קפה פינתי, מתחיל לטפטף. יו לה טנגו, בכל אלבום שלהם, כמו יצרו פסקול לסרט שמוקרן אצלם בראש.
הם כותבים ומבצעים שירים כמו שאדוארד הופר, הצייר האמריקני הגדול, הנציח סיטואציות אמריקאיות כמו זוג היושב בדיינר, בלילה, או אישה בודדה המביטה מהחלון. הם מנגנים ושרים כמו שריימונד קארבר תיאר את הגבר המתעורר אחרי שאשתו עזבה אותו, והוא עסוק בהתבוננות ממושכת ברשת גרבי ניילון ובמברשת השיער שלה, שנשכחה, ובשערותיה הכהות שלכודות באותה מברשת. יו לה טנגו יודעים, כדברי צ'וסר ב"סיפור קנטרברי", "לדבר על היגון שיש בנישואים".
יו לה טנגו רעננים, גם אחרי רבע מאה, שוברים ללא הרף את השגרה, חולפים מקטעי תיאטרון חלום ארוכים-ארוכים לשירי פופ פסיכדליים מתוקים (שמזכירים, לפרקים, את בל אנד סבסטיאן). יש בי רצון גדול לשלוח אתכם להאזין לאלבום, להבין איך הם מגדירים מחדש מושגים כמו "טעם טוב" ו"ניסיוניות", ואיך בעולם מתמסחר והולך יש פינות חמד של שפיות אמנותית שגם מצליחה לגעת בקהל (יחסית) רחב. הכול מושלם באלבום הזה. אפילו העטיפה. צילום של קסטה (ולא קלטת!) ישנה, מחלידה, שאולי נשכחה בגשם ואולי נמצאה במכונית נטושה בצד הדרך. הקשיבו לאלבום הזה. הקשיבו לאלבום הזה. הקשיבו לו. אהבו אותו.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם