ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מלח הארץ: יש סיבה להתגאות באלבומים החדשים של אינפקטד מאשרום ורן ניר

לא משנה כמה תחנות הרדיו ייטחנו לנו את נתן גושן ומירי מסיקה, אינפקטד מאשרום ורן ניר הוכיחו שללכת עם הלב יכול להשתלם ובענק

 
בעוד בתחנות הרדיו הישראליות ממשיכים להתעקש להשמיע את מירי מסיקה ונתן גושן תוך הנחה שזה מה שהקהל מחפש, הוא מצדו דווקא מוכן לחבק באהבה את האמנים האמיצים והמקוריים יותר שיש לזירה המקומית להציע. לא מדובר בהכרח בהליכה נגד הזרם, מוזיקה אקספרימנטלית או קשה לעיכול, כי אם באיכויות גבוהות מאוד לכל דבר ועניין. שאפתנות שמשתלמת.

האלבומים החדשים של אינפקטד מאשרום ו-LFNT (הפרויקט של רן ניר, לשעבר מהמוג'וז של אסף אבידן) מוכיחים שעדיין יש לנו במה להתגאות.

אינפקטד הוציאו את אלבומם השמיני כמחווה לקהל הישראלי שתמיד חיכה להם בבית, לא משנה לאן הרחיקו בעולם או מול כמה אלפים הם ניגנו. LFNT של ניר מכוון הכי גבוה שאפשר, לוקח השראה מהגדולים בהיסטוריה, יוצא בישראל בהפקה עצמית אבל נשמע כמו הפקה בריטית בתקציב מכובד וראוי להיות מופץ בלייבל אירופאי.

סוד ההצלחה של אינפקטד, שהתחילה בתור להקת פסיי-טראנס אך פרצה כל מסגרת אפשרית בסגנון עם אלמנטים של מוזיקה קלאסית, רוק, מטאל, פלמנקו ומה לא, נטוע אך ורק באיכות הבלתי מתפשרת שההרכב מביא לשולחן בכל אלבום שהוציא ב-16 שנות קיומו. הכשרון האדיר של ארז אייזן ועמית דובדבני לגלות עולמות חדשים במעמקי האלקטרוניקה ולשחק עם סאונד וסימפולים בדרכים מרתקות הביא אותם לכל מקום בעולם והציב אותם ברשימת ההרכבים האלקטרוניים הטובים של שנות האלפיים.

לעומת האלבומים הראשונים של ההרכב, שכוונו לקרחות יער נטושות ולקהל מאוד ספציפי, באלבומים המאוחרים יותר הרחיבה אינפקטד את המנעד ותפקדה כמו עץ ריח טוב שעל האריזה שלו רשום שהוא מתאים לבית ולמשרד, אך בפועל הרוב משתמשים בו רק באוטו.

 
 
באלבום החדש שייעודו מחווה לקהל הישראלי, ומכאן גם שמו - הכינוי שניתן למעריצים השרופים של ההרכב, אינפקטד משלבים את כל הז'אנרים בהם התנסו לאורך הדרך, כשטראנס, האוס, אלמנטים של דראם אנד בייס ודאבסטפ צמודים זה לזה במעברים חדים מדי לצד רמיקס לשיר של הפו פייטרס, גרסת כיסוי ל"שלח לי מלאך של משינה" וביצוע מחודש ל-The Messenger, אחד הטראקים האהובים ביותר של ההרכב.

האלבום נפתח ברצועה מעולה שמתכתבת עם להיטי רחבות מודרניים, Never Mind מרקיד ועושה שמח, לא צפוי וממכר מהשניות הראשונות. הקטע השני מחזיק דקה שלמה של סחרחורת נהדרת שגורמת לזמן לעמוד.

כל אחת מ-13 הרצועות באלבום מחושבות עד הפרט הכי קטן במיטב המסורת של ההרכב הפרפקציוניסטי, אבל ריבוי הסגנונות והטעמים לא מאפשרים לו לזרום, והמאזין נותר בתחושת מחנק שזרה למעריצי ההרכב. הקונספט של האלבום מרגש אבל קשה מאוד להאזין לו ברצף ובניגוד לסברה המקובלת עדיף לו היה יוצא כאלבום כפול, או לחילופין עם פחות רצועות.

נדמה שהרבה מוזיקאים צעירים שמתאיידים בתל אביב מפרויקט עצמאי אחד למשנהו, שההשקעה שלהם במוזיקה משנית רק לשכר הדירה שהם משלמים, חולמים להיות חלק מפרויקט כמו LFNT ולדעת שגם אם לא הרוויחו ואולי גם לא ירוויחו הרבה מהעבודה הקשה, לפחות התשוקה שלהם לקחת חלק ממשהו ששואף הכי גבוה וגם מצליח - לפחות ברמה האמנותית - לרחף באיכותו, התגשמה.

פרויקט הסולו החדש של רן ניר, פעם הבסיסט של אסף אבידן והמוג'וז, הולך עד הסוף עם הלב, אבל לא מדובר בביטוי עצמי עד ש"רואים לך את הנשמה", כמו שנהוג בתוכניות ריאליטי. מי שכבר ידע הצלחה אמיתית שהתבטאה בין היתר בהופעות ענק באירופה, נאלץ לחזור לעבוד בתנאים מגבילים ולגייס כסף ב-Headstart.co.il עבור השלמת פרויקט הסולו החדש שלו ותשלום לנגנים.
הקונספט המוזיקלי של האלבום נשען על הלהקות הבריטיות הגדולות מכל התקופות, עד שלעתים הוא נשמע כמו חיקוי מוצלח של הביטלס או הרולינג סטונס או מחווה מדוקדקת לסטון רוזס ולבלר. המסירות כה גבוהה, שגם כשג'ון לנון ממש מבצבץ בין הצלילים, ההקבלה המתבקשת לא מפריעה, כי אם גורמת להשתאות.

הוצאה עצמית או לא, באלבום של ניר אין ולו פשרה אחת. כל עשרת השירים בו טובים, כיפיים, מופקים במסירות ועטופים בסאונד נהדר. הרגעים הכי יפים באלבום נמצאים בדמות הפתעות קטנות שחורגות מהמסגרת: סולו מפוחית מלהיב, חצוצורות גרוביות, מצילות קופצניות או הרצועה החמישית והתיאטרלית שיוצאת מהקופסה ובוחשת את קווין עם טום ווייטס.

הפרויקט של ניר הוא הפתעה מרעננת מכל הבחינות. אם ימשיך כך, חזרתו לבמות באירופה אינה בגדר פנטזיה.

 


עוד במוזיקה:
>> כל החתיכים אצלי כאן כדי להשאר
>> האלבום החדש של סיזר סיסטרס מאכזב

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...