ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

מחליפה תחנה

לחנה אזולאי-הספרי נמאס לדבר על זהות מזרחית, לזעוק אג'נדה פמיניסטית ולשנע מאבקים חברתיים. הרבה יותר נעים לגלות את השקט הפנימי. רק מה, זה לא פשוט כשעל המסך בסלון מרצדים "המערכונים הגזעניים" של "ארץ נהדרת"

שימו בצד לרגע את כל השקשוקה הזו של מזרחים-אשכנזים, ימין-שמאל, פריפריה-תל אביב. חנה אזולאי-הספרי היא בכלל אישה של גבינות ויין. ככה זה: בגיל 49 וחצי ("תניחי לחמישים!") גילתה אזולאי-הספרי, מבכירות השחקניות המקומיות ומתאבקת במשקל כבד לענייני זהות מזרחית, את האמת: יותר נוח להתערסל בין מרלו לנתח ברי עסיסי, מאשר לזנק שוב לזירת הלודרים ההיא, ולחזור עם צרבת.

"די, עזבי אותי מזרחים-אשכנזים", היא מתמסרת לעוד כוס יין. "נורא משעמם להתעסק עוד פעם בזהות שלי. זה מחזיר אותי אחורה. אני לא שם יותר". אבל למרות הגבינות והיין והאלגנס והכל, מדובר עדיין באזולאי-הספרי. מה זה אומר? נסו להגיד לה את מילת הקסם "שיראל" ותראו איך הלוטרה המחומצנת מ"ארץ נהדרת" מוציאה ממנה בכוח את הפנתרה שהיא.

"'ארץ נהדרת' זו מערכת של אנשים מוכשרים מאוד, אשכנזים וגזענים. נקודה!", היא לא מתאפקת. "ואם יש משהו שמבטא בעיניי גזענות זה המערכון שהם עשו על אריק איינשטיין והשדרן מומי. מצד אחד, הם צודקים. יש חוסר איזון מוחלט בין הזמר המזרחי לבין - אוי ואבוי! - עולם הרוק הקסום של מאור כהן וחבריו. אבל את מי הם שמים בצד השני של הדיכוטומיה? את אריק איינשטיין, שהוא מופלא. הדיכוטומיה הזו היא גזענית. מה, אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין בצד אחד והזמר המזרחי זה חרא? זו גזענות. נקודה. אין במוזיקה מזרחית - ואני גם שונאת את ההגדרה הזו, כי למשל מגרב זה מערב - דברים יפים? זה אשכרה מערכון שכתבו אנשים גזענים!".

מכעיס?
"לא כועסת! אני גמרתי להתעסק בזהות. הזהות שלי מאוד ברורה. מאבקים? לא בא לי כיום. אני רוצה לחיות. המאבקים החברתיים היו שנים בדמי, אבל זה עניין של גיל. עדיין, גזענות מרגיזה אותי".

די מדהימה ההצהרה הזו כשהיא באה ממך. במיוחד אחרי "שחור", סרט שעשה כאן מהפכה, המעורבות בקשת המזרחית, הסדרות החברתיות והפמיניסטיות. מה, זהו, עכשיו גבינות ויין?
"חולה על גבינות ויין (צוחקת). אין לי הסבר הגיוני. אולי זה משהו שאני משדרת: איזה נינוחות, השלמה, חוסר רצון לייצג אף אחד, שזה דבר טוב ורע. בהתחלה רק הרגשתי שאני לא רוצה להילחם יותר. מאבקים ומהפכות זה תמיד שילוב של כאוס אישי ורצון לעשות סדר בכאוס האישי שלך במסגרת ציבורית. בתקופה מסוימת היה לי חשוב להגיד משהו מסוים, וזה התבטא באמירות החברתיות והפוליטיות. והיום מעניין אות להוציא מעצמי משהו אחר. ברגע שמצאתי שקט והזהות האישית שלי הסתדרה הרגשתי שאין טעם יותר. ביצעתי תהליך התכנסות שהוא טבעי. וזה לא שהמהפכה המזרחית נגמרה. היא עוברת תהליך. אני תרמתי את התרומה שלי ועכשיו תורם של אנשים אחרים".

יש בזה תחושת הקלה. לא להילחם יותר, לא לייצג אף אחד מלבד עצמך.
"כן, מצד אחד, מצד שני זה לא נעים כי יש עוד הרבה דברים לעשות. אני לא אדם דתי, ואני באמת מאמינה שאם אני לא נאבקת לשפר את הסביבה אז אני אדם פחות טוב. אבל זה המקום שבו אני נמצאת כיום. אני לא אשקר. אני רוצה לחיות".

כבר עשור וחצי שאזולאי-הספרי משחקת בתודעה המקומית תפקיד ראשי קבוע, אבל נראה שבשנים האחרונות משהו קרה. לאזולאי-הספרי נמאס מהנאמברים הקבועים. מוויכוחים עם זכיינים שחרמנים על רייטינג. ממחסור בתפקידים. ממלחמות זהות של אחרים. בנוסף, לפני כשנתיים וחצי נפטרה אמה, אירוע שעורר אצלה לא מעט שדים והוביל לשבר גדול בחייה. אבל כרגע, כמו שחשוב

לה להדגיש, החיים הם כנאפה.

לאחרונה עברה ליפו עם בעלה, המחזאי שמואל (שמוליק) הספרי, שלושת ילדיהם והכלבה סולי (ברזל. ע"ש דמותה הביצ'ית והמקסימה מ"פולישוק:", אלא מה).

"בפעם הראשונה אני מרגישה בבית", היא מתרגשת. "אנחנו גרים בתוך הערבים. על הים. בית קברות מצד שמאל, הים מצד ימין. 25 שנה הייתי גולה ברמת אביב. הייתה לי תחושה של זרות תרבותית. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב. המעבר ליפו הוא מיסטי לחלוטין בעיניי. מצאתי פתאום קרובי משפחה מצד אבא שלי. זה מטורף. אני מרגישה שעברתי לבית הרוחני שלי. אבל שזה לא ייצא פלצני, בבקשה. שונאת פלצנות".

מה פלצני בעינייך?
הניו אייג' הזה, והאנרגיות החיוביות. ואני לא מיסטית: יש לי אינטואיציות נורא חזקות. שנים לא הקשבתי להן ואכלתי אותה. אבל הכל מבו? סס היגיון. לקרוא לזה אינטואיציות זה פשוט יותר חושני. ואני אוהבת דרמות".

מהדורת חורף 2010 של אזולאי-הספרי היא מוצר מתעתע. סוג של רכבת הרים בלי חגורת בטיחות. אישה יפה וחזקה שמסוגלת בשנייה אחת להתהפך. כחלק ממופע היחיד שלה, היא עושה פרצופים מפחידים כשמדברים איתה על ההדפסה המחודשת שנערכה השנה לסרטה "שחור", אחד הדיונים המשפיעים שהתקיימו בישראל על זהות מזרחית וחיפוש אחר זהות בכלל.

לסרט צורף הפעם קובץ מאמרים בנושא זהות, כולל אחד מטלטל שלה עצמה ("רציתי לסגור מעגל ולשחרר. וגם אמרו לי שזה יימכר טוב יותר עם ספר"). ועדיין, היא חושפת שיניים כשמנסים להבין את יחסי המשיכה-דחייה שלה מהנושא ומהסרט ("די! זה שלי ואף אחד לא ייקח את זה ממני. ב'שחור' סגרתי מעגל עם הזהות שלי. כיום אני רוצה להתעסק בדברים אחרים).

כרגע היא מתעסקת, למשל, בהצגה "ולנטינו" של תאטרון בית ליסין, אשר נכתבה על ידי אמנון לוי ורמי דנון שגם ביים. אזולאי-הספרי מגלמת את רחל, אישה רומנטית, טוטאלית וגיסתו של זאב רווח, שנלכדת בקורי שקר משפחתי חולני. התוצאה: סוג של טרגדיה יוונית לייט. "אני חושבת שהחומרים מצוינים ושההצגה נהדרת", היא מפרגנת. "וכשקראתי את התפקיד אמרתי 'סוף סוף!' תנו לי גם נשים לא קשוחות. רמי דנון הוא איש עם טעם טוב נורא. זו הייתה חוויה לעבוד איתו. והיה לי נפלא לשחק מישהי לא קשה: הרי אני הגעתי מהפריפריה תמימה ומאוהבת והתפקיד היה הזדמנות לחזור למקום הזה".

ואיך העבודה עם זאב רווח?
"יש שפה שהיא לא מילולית. משהו בג'סטות, בצורת החשיבה. היה בהתחלה ויכוח גדול ביני לבינו ונעלבתי. התפרצתי עליו. עכשיו, זה זאב רווח. ואת לא מתפרצת על זאב רווח. לא שהוא מפחיד, אבל יש לי אליו כבוד גדול. ואז התחלתי לבכות פתאום. יצאה לי חנה המרוקאית מהבית שבמקום לדבר בוכה. הוא ישר חיבק אותי והייתה סולחה מרוקאית, מהסוג של הבית, המשפחה. ללא מילים. זה קרה לי כי אני מרגישה כאילו הוא אח שלי הגדול. עכשיו עם השנים אתה מתחיל לחשוב בצורה מערבית, נהיה אשכנזי. אבל עדיין, אם אח שלי יתקשר ויהיה לי קשה אני אתחיל לבכות. וזה בלתי נשלט. וככה קרה גם עם זאב. ונהיה נפלא".

אפשר לטעון שאת והוא מייצגים שני מודלים של שחקנים מזרחיים, בהפרש של 20 שנה. סרטים כמו "צ'רלי וחצי" או "חגיגה בסנוקר", שהציגו את המזרחי כדמות העממית שזוכה בבחורה האשכנזייה ובדרך דופקת את האשכנזי הטמבל, לא הרגיזו אותך?
"זאביק חשב שזה נחמד ונעים. לא שופטת אנשים שמחוברים לעצמם. אותו זה מצחיק. השליחות שלו ותפקידה של אמנות זה להצחיק אנשים ולבדר אותם. לי יש רצונות אחרים. אני לא יכולה לבקר אותו על זה. אני יכולה לבקר חברה שיצרה אמונה כזאת, על מזרחי שדופק את האשכנזי. והוא קומיקאי ענק.

"אני לא ראיתי כמעט שום סרט בורקס או עוגת גבינה או מה שלא יהיה. אנחנו בבויאר ראינו מועדון הסרט הטוב. זאביק לא מייצג ולא אמה. הנה, עכשיו הוא עומד על הבמה. לפני 30 שנה הוא בחר לעזוב את התאטרון ולעשות את הסרטים שלו - אמר 'אני רוצה לדבר בשפה שלי! אני רוצה לרגש אנשים!' -  והוא שם פס על ההצלחה בתאטרון כי הוא היה נאמן לעצמו, והוא היה שחקן מדהים בתאטרון. אני שנים לא הייתי נאמנה לעצמי ואני יודעת איזה מחיר אתה משלם על זה. הוא שם פס על מה שנכון או מקובל או מה שהמבקרים האשכנזים חושבים. ולכן הוא הצליח".

בואי נדבר על "אנשים כתומים", הסרט החדש שאת עובדת עליו.
"הוא דן ביצירתיות נשית ודרך זה בי - בטירופים, בפחדים שלי, במאבק שלי להפוך ליצירתית ולמודעת. הסיפור הוא על סבתא מרוקאית שהמקצוע שלה הוא חולמת מקצועית וכשתש כוחה היא מחפשת יורשת. לבת שלה יש יכולות חלימה אבל היא רוצה לפתוח מסעדה ולבשל... אבל אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אני מעדיפה להיות סקפטית ולדבר כמה שפחות, כי אני מפחדת שלא אצליח להרים את הסרט ולהשיג מימון. ולי הרבה יותר קשה מאשר לסטודנטית שסיימה בית ספר לפני יומיים כי היא עשתה סרט קצר ומוגדרת מראש כבמאית. אני צריכה להוכיח את עצמי פי שלוש".

קשה לא להשוות בין "אנשים כתומים" ל"שחור".
"אני אותו אדם, רק צמחתי ב-15 שנה. שחור ליד כתום, זה ההבדל. כתום זה שמח, מלא תשוקה. יש שם גם אופל, אבל עם קריצה. ההבדל הוא בין בנאדם שנורא מחפש מתוך קושי ואפלה לאדם שמחפש מתוך שמחה. ב'שחור' שפטתי את עצמי לחומרה. מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא אדם אפל - זו הייתה פשוט שפיטה קשה. חלי הבוגרת היא דמות שאנשים חשבו שהיא נורא קשה, וזה מה שחשבתי על עצמי באותה תקופה - שאני אדם קר, קפוא. 'שחור' זה סרט ששחרר אותי ממועקות ועברתי תהליך נפלא בגללו. הסרט הנוכחי כבר מגיע ממקום אחר, לא של מאבק. מה שכן, בסרטים שלי הגיבורות תמיד יהיו מרוקאיות. וזה סרט שהוא גם עם תפיסה אסתטית ולא רק חברתית. וזה סוג של מהפכה. כי כשאתה עושה סרטים על קבוצות אחר אתה עושה עם עוני ויזואלי".

את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...