"הזיקנה היא באסה. גועל נפש"
בגיל 86, ארבעים שנה בדיוק אחרי שאיבדה את רגלה בפיגוע בנמל התעופה במינכן, יושבת חנה מרון בביתה, משקיפה מהמרפסת על היכל התרבות והבימה, ומריצה את סרט חייה לאחור
בשיא תפארתה התאטרלית, בדרכה לאודישן ל"כנר על הגג", נפצעה אם כל השחקניות בפיגוע קשה במינכן. במשך שלושה ניתוחים נאבקו הרופאים על רגלה השמאלית. ברביעי נאלצו לכרות אותה כדי להציל את חייה. בהיבט מסוים הטרגדיה של מרון פטאלית כטרגדיה של מדיאה שעל דמותה שקדה קודם שיצאה לדרך. המיתולוגית נבגדת לאחר שעזבה למען בעלה את מולדתה. בת דמותה נבגדת כשהיא שבה לארץ שבה נולדה.
זה היה אירוע טראומטי שכל חייך תזכור היכן שמעת עליו. בחמש של אותו אחר צהרים, כשהחדשות הלמו ברקות, נסעתי בקו 25 מהאוניברסיטה ברמת אביב. עד היום אני תקוע עם שמו של הקריין ועם דממת המוות של הנוסעים. כשהגעתי לתחנה המרכזית כבר הספיקו גם העיתונים לעדכן. "הוצאה שנייה", "ברגע האחרון", "טלגרפית מאת שליחנו המיוחד".
בהתקפת המחבלים בבית הנתיבות במינכן, כך נזעק באדום, נהרג נוסע. אחר כך יתברר שזה היה אריה קצנשטיין מחיפה שהשליך עצמו על רימון יד. במותו ההרואי הציל נוסעים. אחרים ניצלו הודות למאבקו של הקפטן אורי כהן במחבל. 11 איש נפצעו באותו פיגוע, בהם הקפטן כהן וחנה מרון. ההלם היה מוחלט. זאת הייתה התקפה מספר שש מאז שמטוס אל על נחטף לאלג'יריה ביולי 68', אבל למרות זאת התקשתה ישראל להשלים עם פגיעותה. שלוש שנים אחרי ששת הימים עדיין רקדו כאן הורה שחצנות ובפנתיאון הכאב נותרו חלקות פנויות. שנתיים יעברו לפני שייחטף מטוס סבנה, לפני שקוזו אוקמוטו ומרעיו יזרעו מוות בנתב"ג, לפני שיירצחו ה-י"א באולימפיאדת מינכן. שוב מינכן.
הראיון עם חנה מרון נפתח בעוינות לבבית. היא מכינה לי קפה שחור מעולה, אך מצהירה שלו ידעה שאכנס לעומק פציעתה לא הייתה נעתרת ("היו פיגועים שנגמרו באסונות גדולים יותר"). לאורך כל הפרק הזה שיגרה אליי חצי נרגנות מנומסת.
אחר כך אני מגלה אישה צינית אבל נאיבית. כואבת אבל משעשעת. גברת שמנסה לצלוח את משעולי הצחוק והדמע. משפטים שייפתחו ב"מצחיק" יימשכו ב"עצוב" וייסגרו בהודאה: "הצחוק הוא הנשק שלי". ארגז הכלים הבימתי שלה עדיין איתה. הדיקציה מדויקת והפאוזה מהדהדת. בגיל 86 קולה חזק והצהרתי. רק בקצות הדציבלים, כאילו היו קצוות שיער שהושחתו בשמש, אתה מגלה את הרעידות הקטנות. מדי פעם נכנעה לתאוות משחק בלתי נשלטת. כי המשחק היה ונשאר הפילטר שדרכו עולות התחושות ממעמקי הבטן. "אנחנו נצחק במקום לצעוק", אמרה בקול תינוקי כשנסחטה מול המצלמה של אלוני, אך מיד אספה את עצמה, התכנסה לחיקם החמים של ימי 48' כדי לשיר "ובלב רגיש פרחים נגיש לחנהל'ה מרון" מתוך "חמסינים במשלט".
על הבוקר היא רואה ושומעת תאטרון. במרחק נגיעה בונים מחדש את הבימה שאחד מקירותיו הלבנים פרוש לפניה כמסך איימקס. אלא שמרון מתעניינת בעיקר במה שנעשה מאחורי המסך. מטר מהבימה המשתפצת מתנוסס היכל התרבות שתכנן בעלה המנוח יעקב רכטר ("השכנים מתנגדים שייעשו בו שינויים. ילדיי ואני במיוחד"). זכרו של רכטר טבוע גם בתוך הדירה. לבקשתה עיצב הבן אמנון, ארכיטקט גם הוא, קיר לבנים אפורות שיזכיר את הווילה שתכנן אביו בהרצליה.
חנה מאירצ'ק נולדה בנובמבר 1923 בברלין. אמא רוזה דאגה שה"וונדר קינד" (ילדת פלא) תריח מגיל ארבע את התאטרון. לראשונה עלתה על במה עם "פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר. אבל מהימים ההם תיזכר כילדה ההופכת קורבן לרוצח סדרתי בסרט M של פריץ לאנג. עם עליית היטלר עזבה המשפחה את גרמניה. בתל אביב התמקמו המאירצ'קים ליד מאפיית "לקריץ". היא עדיין נושאת באפה את ריח הלחם החם מעגלות החלוקה. אלה היו זמנים של קנאות גדולה לעברית. חנה ובני כיתתה נשאו תוויות "יהודי דבר עברית" ותיקנו את שפת שלטי החנויות.
ראיתי אותה לראשונה כמלכה אליזבת ב"מרי סטיוארט" של שילר. זה היה בבית העם ברחובות, כשהמורה ציפורה לקחה אותנו לראות "דברים שמאחורי דפי ההיסטוריה". מרון לכדה את תשומת לבי לאו דווקא בסצנות הרות הגורל אלא במעמדים שבהם צריך לנגן על מיתרים עדינים יותר. "התאושש מילורד", הצליפה בשוט קטיפה ארסי ביוסי ידין שהתפעל מיופייה של מרי מלכת הסקוטים. עד היום היא קשורה למלכה אליזבת. "דמות פנטסטית", היא מגדירה, "קראתי כל מה שאפשר עליה".
כשפרשה מהתפקיד ללדת את בתה עפרה שרו לה בנות מועדון התאטרון ב"הכל אודות חוה": "אליזבת הייתה מלכה גדולה/ שנודעה בכינוי 'המלכה הבתולה'/ אבל כשהיא נכנסה להריון/ באה אורנה פורת במקום חנה מרון". האם הייתה איזו יריבות, כפי שריכלו, בין שתי הדיוות של הקאמרי, שתיהן ילידות גרמניה, שתיהן כלות פרס ישראל? מרון טוענת שלא. שהיחסים עם פורת תמיד היו טובים. שאפילו היו קשרי חברות שהתרופפו קצת עקב נסיבות הזמן והגיל.
אחר כך ראיתי אותה, שוב בבית העם, ב"הדה גבלר". מבחינתי , עמדה ההצגה על משפט אחד של הדה על אהובה איילרט: "יבוא איילרט לוובורג ובשיערו עלי גפן". המילים היו אמנם של איבסן. הפואטיקה של מרון. עם השנים עברתי מרחובות. חנה מרון עברה לאולם אלהמברה של גודיק. אותו ערב של "הלו דולי" היה השתלטות לא עוינת על קהל שהתמסר מרצון. מרון בתפקיד השדכנית דולי לוי מיננה את טיפות האופוריה שהזרימה לאינפוזיה שלנו. בשיר הנושא עלה אלהמברה בלהבות. חנה מרון שרה, רקדה, קיפצה, עשתה סטפס. בפעם האחרונה על שתי רגליה.
10 בפברואר 1970, שמונה בבוקר. חנה מרון יוצאת ללונדון בטיסת אל על 435. הסיבה היא אודישן לתפקיד גולדה בסרט "כנר על הגג" שמביים נורמן ג'ואיסון. לבה לא קל עליה. היא לא רצתה לקטוע את החזרות שבועיים לפני הפרמיירה של "מדיאה" בבימויו של יוסי יזרעאלי. אבל זאת נסיעה רק ליממה, היא מתנחמת. וחוץ מזה לא יכלה לא להיענות למפצירים, בהם גם טופול. לידה בטיסה יושב אסי דיין, בדרכו לאותו אודישן כבחור רוסי שמתחתן עם אחת מבנות טוביה. הקברניט הוא אורי כהן, ידיד ותיק.
"ב-70' עוד לא פחדו כל כך", היא מספרת לי, "והקוקפיט היה פתוח". אווירה של יין ומצב רוח. קשקושים, בדיחות, שתייה. "אסי ואני גם חזרנו קצת על הטקסטים לקראת האודישן". במינכן עוצרים להעלות עוד נוסעים. בטרנזיט היא קונה צעצועים לילדים, שותה קפה עם הקפטן, עם דיין ועם כמה דיילים. ב-12:50 מודיעה הכריזה: "נוסעי אל על בטיסה 435 ללונדון מתבקשים לגשת לשער 5". הראשונים נכנסים למיניבוס בדרך חזרה למטוס. כעבור כמה דקות מתבקשים גם נוסעי ה-VIP, בהם מרון, ללכת בעקבותיהם.
"התחלתי לרדת במדרגות לכיוון השער ואז שמעתי ריצות וקול קורא מאחוריי: "This is an attack and we are going to kill you" ("זוהי התקפה ואנחנו הולכים להרוג אותך"). זה לא השאיר עליי שום רושם. בכלל לא הבנתי מה זה. הסתובבתי. ראיתי בחור שחרחר והדבר הראשון ששמתי אליו לב זה שהיו לו עיניים יפות. בחור עם עיניים יפות ועם משהו שחור בידיים עמד מולי. זה היה משהו הזוי לגמרי. מסביבי אנשים נשכבו על הרצפה ומשהו בראש אמר לי: 'אולי תשכבי גם את?', אז נשכבתי והייתה התפוצצות והיה רעש ואני התגלגלתי עד לקיר ששם היה רדיאטור שהתפוצץ יחד איתי ואיבדתי את ההכרה. כל פעם התעוררתי והתעלפתי חזרה ולקחו את כולם ואותי כמעט השאירו שם ורק איזה מלצר רץ וצעק: 'יש פה עוד אישה, יש פה עוד אישה'".
אחר כך יתברר שהקברניט אורי כהן נאבק באחד התוקפים שהחזיק רימון, הציל נוסעים ונפגע ברגליו. אריה קצנשטיין, שעל שמו ייקרא רחוב בחיפה, זינק על רימון נוסף שזרקו למיניבוס והציל אחרים, בהם בנו. אשר לאסי דיין, בעבר טענה מרון שברח מן המקום. דיין דחה את הדברים וכיום היא מבקשת להניח לעניין.
אבל אז, כשרגלה מדממת, כשכל צדה השמאלי פגוע, היא מובהלת לבית החולים "רכטס דר איזר" במינכן. הרופאים חותכים, משתילים, תופרים ומדובבים. "וי הייסן זי?" ("מה שמך?"). "איש בין איינה שאושפילרין" ("אני שחקנית"), היא עונה מתוך ערפיליה. הפרופ' גיאורג מאורר, מבכירי הכירורגים בגרמניה, נלחם על רגלה. "לו זה היה קורה היום, אפשר היה להציל", היא אומרת, "אבל אז הייתה סכנה לנמק ולי אמרו: 'בשביל לחיות צריך להוריד'".
את שלמה עם זה?
"הבנתי את זה. גם בעלי, שהיה לידי. אני חושבת שזה היה מעשה טוב מאוד".
רגלה השמאלית נקטעת 20 סנטימטר מתחת לברך. היא מנסה מיד לחזור לחיים. כמו תמיד בעזרת הצחוק. "הרופאים השתגעו מההומור שלי", היא מעידה. אבל אלה לא זמנים לקומדיה. שישה ימים לאחר פציעתה, מתה אמה רוזה ממחלה ממושכת. מרון תגלה זאת רק כשתשוב כעבור שלושה חודשים לארץ. עשרה ימים לאחר פציעתה היא כותבת מילים משורבטות, מהוססות, לחותנתה פולה רכטר.
"לאמא פולקה היקרה, סלחי לי על חוסר הביטחון בכתיבה... הימים הראשונים היו באמת תופת של דנטה. מה שטוב הוא עכשיו שהשלמתי עם המצב וכנראה שיצאתי מזה. עדיין רב מאוד הסבל והכאב - אך אין דבר, מטפלים בי באופן נפלא ואני בטוחה שאחזור אלייך בקרוב. בהרבה אהבה, חנה".
בעלה יעקב רכטר כותב לאמו: "התרומה הגדולה ביותר שאת יכולה לתרום לשקט הנפשי שלי היא הדאגה לילדים בבית. אל תשכחי שהילדים (אמנון בן 11, עפרה בת 8 ודפנה בת 5) רגילים להמון חום של משפחה ועכשיו עלול להיות להם משבר עם כל מה שנעשה מסביב... אשר למצב כאן - צריך עצבים חזקים ויש לי! מתחנן שתהיי חזקה ועליזה ומלאת תקווה שהכל יסתיים בסדר ותיתני מבט על הילדים שלי... באהבה , יעקב".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם