הסיפור שמאחורי השיר: שילה פרבר
סיפור אחד, אמן אחד, שיר אחד. והפעם שילה פרבר על הילדות ועל מסכות בשיר "פרח קיר"
"כשהייתי בצבא הייתה לי להקה. היינו מופיעים והקלטנו גם כמה סקיצות (שמבחינתנו היו אלבום) ובאיזשהו שלב אני קצת נבהלתי מכל העסק והתפרקנו. שנתיים אחר כך התגעגעתי לחברי הלהקה (עמית יורגנסון, ערן זילברברג וגל גרשובסקי הנפלאים) והחלטנו לעשות הופעה חד פעמית עם אותם השירים בבארבי (הישן-ישן שהיה אז ברחוב יונה הנביא). עשינו חזרה, היו לי כבר שירים 'חדשים' כעוסים ואסרטיביים ופתאום הרגשתי מוזר לשיר את השירים הישנים והביישניים שלי.
"זה גרם לי לראות כמה השתניתי בשנתיים האלה כשלא הופעתי. באותו לילה שבין החזרה להופעת האיחוד ההיא שלנו ישבתי עם עצמי, שתיתי כמו דג וכתבתי לי חשבון נפש שהוא השיר 'פרח קיר'.
עשר שנים אחר כך פתאום שמתי לב שהשיר הזה עדיין מסביר יפה מאוד את סיפור חיי"
מי הבחור בגוף שלישי ("להיות עדין רק לא איתי")?
"הנה זאת בדיוק הבעיה כשמספרים לך על מה נכתב השיר. אתה נאלץ לדעת על מה הוא לא נכתב. והוא לא נכתב על בחור אלא רק עליי. הייתי ילדה סודית. נחמדה ועדינה כלפי חוץ, ומבפנים הרגשתי שיש בי עוד כמה דברים. השיר מספר על הנקודה שבה לא יכולתי יותר לשאת את כובד המסכה".
מה הכוונה בלעמוד מהצד?
"מצד אחד אני מאוד אוהבת לעמוד על הבמה ושכולם יקשיבו לי, ומצד שני יש לי נטיה להעדיף את העמדה המשקיפה מהצד. מביישנות וגם איזו סקרנות אני חושבת. השיר כאמור נכתב אחרי שנתיים שבהן לא הופעתי אבל הייתי הולכת להמון הופעות של אחרים ועם כל הכבוד לסקרנות - קינאתי כמו משוגעת".
איזה פחד לא יסנוור אותה יותר?
"אני מקווה ששום פחד לא יסנוור אותי יותר. וזה באמת אותי ולא 'אותה' זה שיר אישי כל כך שאני מעדיפה לא לפרט את שלל פחדיי - לא אלה שרדפו אותי כשכתבתי ובטח לא אלה שהיום".
שילה פרבר
צילום: אריק סולטן
פרח קיר/ שילה פרבר
- להאזנה לשיר "פרח קיר"
עם הכוס האחרונה,
ניסיתי לשתוק עוד צעקה.
ניסיתי שוב למרוח את מה שמסרב.
להיות רגיל וידידותי,
להיות עדין - רק לא איתי,
מה שלא מדבר ממני..
כבר לא יכול יותר להסתתר,
אצלי.
(אצלי)
כי אני רוצה עוד,
נמאס כבר כל לילה לעמוד
מהצד, מהצד.
כי אני רוצה עוד,
נמאס כבר לעמוד מהצד.
כמעט
היה כבר מאוחר
ולא ראיתי שום דבר,
שיכול היה לשנות אותי באמת.
אז התחלתי למהר
ופניתי בסמטה,
פחד לא יסנוור אותי יותר.
כי אני רוצה עוד...
פרח קיר מתעורר
הוא, קודם כל, שובר.
ומריח טוב מאוד
לאן זה מתדרדר,
אבל פחד לא יסנוור אותי יותר.
כי אני רוצה עוד...
קרן רובין כותבת באתר קול הקמפוס - סטודנטים כותבים ומשדרים מבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם