שווה קפיצה: על ההצגה "קפיצה"
שוטרת ערבייה קרייריסטית חוקרת פסיכיאטר מעוות פנים החשוד ברצח חברתו. מאבקי הכוח ביניהם מתגלגלים לתשוקה מסנוורת והופכים את "קפיצה" לאירוע מרתק
עידי התנתקה מהכפר שלה וחיפשה קריירה עצמאית ומעמד במוקד הכוח הישראלי. התיידדה עם המפכ"ל שלוקה במהלך החקירה בהתקף לב. עכשיו, ברגע שבו אנחנו מתבוננים בה, היא עומדת בפני שיא חייה. אם תצליח לחלץ מהחשוד ברצח הודאה בכך שרצח את אהובתו בדחיפה מגג, תזכה במפכ"לות. החשוד הוא פסיכיאטר נודע מקורב לשלטון לשעבר שנפצע שלוש שנים לפני כן בפיגוע כשישב בבית קפה וקרא עיתון. פניו הושחתו, הצד השמאלי של גופו מעוקל מעט. ועם זאת הוא משמר את תחושת העליונות הפסיכיאטרית הכה נודעת. זו שמשוכנעת: אני יודע יותר טוב ממך עליך, אני יכול לקרוא את נפשך. את אשמה בכל מה שתאשימי אותי.
בשלב מסוים בקרב ביניהם מתברר שהוא מאמין בעליונותו באופן פשיסטי: "היא ראתה מעבר למה שהנחותים רואים" הוא מספר לנחקרת על האהובה שנדחפה מהגג ועוד במין נוסטלגיה. "הנחותים?", שואלת עידי ויהושפט, זה שמו, מתחמק מתשובה. התריס באחורי הבמה הופך למין דימוי פיוטי למסך או לפרגוד, בין מציאות ופנטזיה, בריאות וחולי ועוד שדות ניגוד שהטקסט הרב שכבתי מעמיד בפנינו (עריכת מחזה: חיים פסח).
זהו לא בדיוק קרב מוחות כי יהושפט הוא בעל יכולת שכלית מילולית גבוהה, מנצחת, כמעט שטנית. בנוסף עברית היא שפת אמו. בשעה שעידי, למרות השאפתנות הממוקדת, היא בבסיסה תלושה וחסרת שורש. מה שמגביר את פגיעותה הרגשית. יהושפט מאבחן את התלישות החברתית, המשפחתית והודף את חומות ההגנה שלה. אחיה האהוב של עידי התנתק ממנה, הפך לדתי קיצוני ויש רמז להיותו סייען לפיגוע זה או אחר. רק אמה משוחחת איתה לעתים, אך באחרונה היא כבר אינה מתקשרת. נוסף לכך, ואת זה יודע הפסיכיאטר הערמומי לשקף לה באופן מכאיב, הבדידות של עידי היא גופנית ולא רק רגשית.
הפסיכיאטר הנחקר מצטיין גם בתיאורים ארוטיים, מגרים, מעוררי קנאה בעידי של יחסי הקרבה שלו עם אהובתו המתה ליה. הקנאה נבנית בעדינות במהלך המחזה עד שהיא יוצאת ממש לאור. המאבק בין החוקרת לנחקר הוא מאבק בין המינים כמובן, אבל אם לדייק ממש זהו מאבק בין כובש ונכבש על שתי משמעויותיו: הפוליטית והאינטימית.
הסוציולוג הצרפתי דניס דה רומון כתב בספרו העתיק (1940), אך הנצחי לדעתי, על קשר פסיכוסוציולוגי בין יצר מלחמה ליצר ארוטי, וטוען שסכסוך לאומי הוא סכסוך בין תשוקות ארוטיות במהותן. עמוס עוז נתן לחנה גונן לפנטז ב"מיכאל שלי" על תאומים ערביים, א"ב יהושע יצר משיכה בין נעים, נער ענוג מכפר ערבי והנערה דאפי ב"המאהב", ובעצם כבר בתחילת המאה שעברה הוצג הערבי במחזה "אללה כרים" של ל"א אריאלי כפרא אציל וארוטי בסיפור האהבה של עלי ונעמי. בקיצור אנחנו
הדיאלוג המהיר בין החוקרת לנחקר נקטע כמה פעמים על ידי שוטרת ושוטר זוטרים, רכלנים שמביעים דעה על המתרחש כמו מקהלה יוונית ופעם גם נחשפים באמירה גזענית על התרבותן המוגזמת של שוטרות ערביות אמביציוזיות. הצמד הליצני משמיע שלל קלישאות מעורבבות במיני אמיתות שיש להן בסיס. זהו קסם התעתוע של ההצגה אנשים אומרים דברים אמיתיים ושקריים כמעט בנשימה אחת. כך שבעצם לעולם לא נדע אם מה שקורה לחוקרת והנחקר הוא התאהבות או נפילה ברשת לשם תענוג הציד. האם תוותר עידי על מפכ"לותה למען דון ז'ואן מעוות הפנים? האם תקפוץ לאזור הסכנה של הרגש כמו שהיא טוענת?
הטקסט נקטע גם על ידי מונולוגים פנימיים של החוקרת והנחקר. באחד המצמררים שבהם מספרת עידי לקהל על חלום שחלמה ובו שותפה לדירה מוציא אותה החוצה כביכול לשם שיפוצים וכשהיא חוזרת לדירה הקירות הרוסים וכל חפציה מוזערו ונארזו במעטפה שאינה יכולה להיפתח. "כל העבר שלי נמחק". זהו לא מחזה פוליטי אבל בכל זאת גם פוליטי. הבמאי שמעון לוי הפגיש את הטקסט הפיוטי עם במה עירומה ועם שני שחקנים נפלאים - גד קינר וראודה, הממלאים את חלל הבמה בהדרכתו מפיקים את המנעד המתעתע הזה שבו קשה לדעת מה אמיתי ומה שקרי, מה רך ומה קשה, מה בריא ומה חולה. לוי מתזמר להפליא את הנוכחות הפיזית של גופים ושל הקולות על הבמה.
קינר מגלם את מה שהמחזאית דורשת כמעט ללא איפור. זה לא עניין פשוט בכלל להיות מגעיל וכריזמטי בבת אחת, חסר מצפון וגם גלמוד והוא מצטיין בזה.
ראודה עוברת תהליך משכנע של ויתור על האפשרי למען הבלתי האפשרי (יהושפט חוזר ואומר שלא תהיה לה עוד אהבה אבל עידי מפזרת את שיערה וחושפת את יופייה) של התמוססות הגנות. לוי מפעיל את השוטרים הליצניים האיומים כמו בקרקס של עניים, שדורש מאיתנו להאמין שנסיעתם על כיסאות משרדיים עם גלגלים היא נסיעה ברכבת שדים. וזה עובד.
"קפיצה" מציגה בעצם סיטואציה של חולי. המגלומניה של יהושפט, הפצע הפיזי הגופני, החולי של הרוצח ללא רגשי אשמה. עידי התלושה נמשכת אל רוצח שרוף פנים שממשיך לייצג בעיניה כוח ושליטה ("שרופה גם את שרופה", אומר יהושפט באחת ההתבטאויות הדמגוגיות שלו שמזכירה דרך חיזור הוליוודית ידועה שבה אומר גבר לאישה: "אנחנו כל כך דומים"). המשיכה שלהם זה לזה מתכתבת בעיניי עם המחזמר "תשוקה" של לאפין וזונדהיים, המבוסס על הרומן "טוסקה" (והיה גם סרט): קצין צעיר יפה תואר נשלח לבסיס באיטליה ומתאהב באחיינית הקולונל שלו, כעורה להפחיד וחולת אפילפסיה. החולי מפתה אותו, אופף, בולע עד לסוף הרע.
החולי הוא ביתו של יהושפט. כך הוא מתייחס אליו ומדבר עליו. עידי הערבייה נמשכת לחולי הזה. מדובר בכניעה הדדית למחלה של כובש ונכבש. מדובר בגבר ובאישה ומדובר גם בנו, כלומר בכולנו כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם