ליידי גאגא: למה "הרווק" הוא חלום רע
מה בין חדי קרן פיות קסומות וסוסוני פלא ובין ג'וליה רוברטס בימים חשוכים יותר? נעה ידלין חובטת בקלישאה מס' 4: אני ליידי. על הדרך היא גם חושפת את הבולשיט שמאחורי התוכנית "הרווק"
בראש ובראשונה בא הדבר לידי ביטוי בטרמינולוגיה המשמשת את הבנות. כפי שבטלוויזיה אין דבר כזה "גמר" יש רק "גמר גדול", כך ב"הרווק" אין דבר כזה "דייט", יש רק "דייט חלומי". באורח פרדוקסלי דייט הוא חלומי באופן אוטומטי כל כך עד שגם דייט גרוע הוא דייט חלומי, הוא פשוט דייט חלומי גרוע ("בדרך כלל בדייט חלומי הוא מביא ורד, אבל כשהוא יצא איתה לדייט חלומי הוא לא הביא לה ורד").
במקרים איומים באמת של התרחשות זוועתית של ממש מוכתר הדייט כ"קסום" - שם התואר המשמש ב"אחוזה" כדי לתאר מאורעות יומיומיים בנאליים דוגמת התקנת טוסט, השתנה ואף גרוע מכך.
הבנות, בהתאם, מרבות להתייחס אל עצמן בכינוי טעון ההוכחה "ליידי" ("אני ליידי אין מה לעשות"); לכנות את גיא גיאור - ברצינות - "האביר על הסוס הלבן"; ולהדגיש את הקשר הטבעי בין טקס ההדחה לבין החופה הצפויה ("אני רוצה לקבל ורד אחרי ורד אחרי ורד עד שאני אקבל את הטבעת").
לאווירת בורדל הפיות תורם גם גיא אריאלי - בואו נזרום איתו ונכנה את תפקידו במכלאת הבנות הזאת "מנחה" - האחראי הישיר למשפטים דוגמת "לדייט דרמטי מהאגדות יוצאות שתי נסיכות" ולהגדרתו של הדיר המצועצע כ"אחוזה".
כל אלה ועוד רבים אחרים הובילו לכך שה"רווק" נתפסת בעיני עצמה בציבור הרחב ואפילו בביקורות כמין מפגן - נלעג או שובה לב תלוי בעיני המתבונן - של קיטש ורומנטיקה דביקה מאוד שמציג
יש שבוחרים להחצין את הלעג (למשל בביקורות טלוויזיה ), ויש שבוחרים להשעות אותו (ולצפות בתוכנית), אבל איש אינו עומד כמדומני על הקרבה הזועקת, המדכאת ממש, בין הטרמינולוגיה ה"אגדתית" וה"קסומה" המטביעה בתוכנית כל צעד ושעל ובין טרמינולוגיה - איך דרך אחרת לומר זאת - זנותית של ממש;
בתמצית אפשר לכנות זאת "תסמונת אישה יפה" - נרטיב מוכר מאוד בעיקר מפנטזיות קולנועיות וטלוויזיוניות על אודות זונה אומללה שנבחרת בדרך נס על ידי גבר נאה אצילי ובעל אמצעים ונחלצת כך מעוני ומעליבות היישר אל חיים של זוהר ושמפניה שאינם מנת חלקן אף של נשים רגילות שאינן זונות.
במילים אחרות, האביר על הסוס הלבן מציל את הזונה לא אל חיים נורמליים - הצלה חריגה בפני עצמה, יוצאת דופן שאמורה הייתה לספק אותה לכל הדעות - אלא היישר אל הקיצוניות השנייה. מכאן כנראה הקרבה האינטואיטיבית בין שני הקצוות שמדלגים בדרך על כל מה שבאמצע: חיים רגילים הכוללים שלל אינטראקציות נורמליות בין גברים לנשים שאינם כוללים בעילה בתשלום (או בחירה - על בסיס מה בדיוק? - מתוך מצעד ראווה של 22 בנות ) מחד, ולא רכיבה על חד קרן מאידך.
המוטיב הזה של היבחרות על ידי הנסיך מתוך קהל נשים ורכיבה איתו אל האופק הקסום דומיננטי מאוד ב"הרווק" ולא רק מעצם מבנה התוכנית. גיאור, למשל אינו מכונה בתוכנית "גיא" כי אם "הרווק" - "הרווק ייכנס עכשיו" אומר המנחה, "הרווק רוצה לדעת" וכו' - כאומר "בנות, יש כאן איש עסקים שהגיע מיפן והוא מעוניין לבחור אחת מכן".
או אז מסתדרות הבנות בשורה בשמלות ערב נוצצות ול"אחוזה" נכנס גיא, מעין ריצ'רד גיר מודרני; עליו להכריע את מי ירומם מאשפתות, כלומר למי יעניק את הוורד - מקבילה וולגרית רק מעט פחות למפתח לחדר - ובמילים אחרות למי יעניק את ההזדמנות בת השעה להוכיח לו שמגיע לה להיות נסיכה.
הבנות, בתורן, מוחאות כפיים לזו הנבחרת וממשיכות לחכות על הספה בחוסר מעש לאיש העסקים הבא או להזדמנות הבאה. מכאן גם הדגש על דברים שאינם ישראליים (איפה בארץ ישנה "אחוזה"? מי כאן רוקדת ואלס?); בהחלט ייתכן שאיש העסקים האמיד יגיע בכלל ממדינה אחרת - אם לא מארץ הפיות אולי מסינגפור - אבל לבנות זה לא אכפת כמובן.
למען הסר ספק אינני טוענת חלילה שהבנות המשתתפות ב"הרווק" הן זונות. אבל הן אומללות מאוד, זה כן; במאבקן להיות קסומות כל כך, אגדתיות כל כך, כל כך מהחלומות, כל כך לא זונות - במקום להיות פשוט בני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם