שבויים במציאות: ביקורת על "חטופים"
הסדרה "חטופים" מאמצת את פלטפורמת האקטואליה בכך שהיא יוצרת מציאות בה משוחררים חיילים שהיו בשבי. אולם תחקיר עקשני על נושא השבויים אינו מבטיח יצירת דרמה מעולה
הציבור עוקב בדריכות אחר כל התקדמות במשא ומתן, חותם על עצומות, מתווכח עם החברים בבית הקפה. לא ריאל פוליטיק, אלא ריאליטי פוליטי. "האח הגדול" בגרסה הכי כואבת.
ברגע שגידי רף, יוצר "חטופים", בחר למקם את סדרת הבכורה שלו במרחב הזה, הוא מיד גרף 72 מנדטים. אי אפשר לדבר על פיקשן כשרגע לאחר סיום מהדורת החדשות המדווחת על מפנה חדש במשא ומתן לשחרור שליט - על אותו מסך, אפילו באותו ערוץ - מוצגת קבלת הפנים של החטופים בשדה התעופה בן גוריון.
מישהו יכול להישאר אדיש כשראש הממשלה צועד(ת) כדי לבשר על שחרור החטוף. ושלטי הקמפיין הציבורי? כחול-לבן, עם דיוקן מודפס של החטופים, בדיוק כמו הכרזה שתלויה במרפסת של השכן שלי. זו מניפולציה שצובטת אותך מבפנים. והמוח רץ: עוד יום חשוך עובר בעזה, והפוליטיקאים לא מזיזים את התחת.
ואז מגיע משום מקום במאי צעיר עושה את הלא יאמן: פודה את שבויי ישראל. אבל יש מחיר כבד באימוץ פלטפורמת האקטואליה. סדרת דרמה אמורה להתרחש במרחק מההתרחשות המיידית, זו של כותרות העיתונים האדומות והשיח הפרוע ברחוב. דיון אחר, נגיעה באזורי הדמדומים של הנפש, הרכבה מתוחכמת של המציאות מתאפשרים רק בחלל הזה.
כדי לייצר סדרת מופת רף אמור היה לפרום את המלכוד. וזו אולי החולשה העיקרית של חטופים. הרגע בו הרגש ניצח את הפסיכולוגיה, הלב את הראש, הדמעה את התבונה.
רף, כמו עשרות בימאים ישראלים לפניו, מתקשה לבנות דמויות מורכבות, לייצר מצע פסיכולוגי. זה מתבטא במיוחד עם הנשים בסדרה (נשות החטופים). הוא לא ממש יודע לקרוא אישה.
יעל אבקסיס לא מוצאת את המרחב הנכון בדמותה הקמוצה, עדי עזרוני לא מצליחה להתיר את דיוקן הלא-אמין של האחות הנטרפת, ורק מילי אביטל מחפה במשחק מצוין על דמות מתוסרטת מדי. תחקיר עקשני על נושא השבויים אינו מבטיח יצירת דרמה מעולה.
דווקא באספקטים אחרים "חטופים" מרשימה. צילום מעולה של איתי נאמן ("שנת אפס"), מאוחזי המצלמה הכי טובים בענף; בניית עלילת מתח יוצאת מן הכלל; שחזורים מעוררי השראה של מרתפי האימה בשבי; עין מצוינת בבחירת הקאסט. רף, שחתום על סרטי אימה הוליוודיים, מימש את יכולתו מענפי הצורה והבימוי, וקשת, סוף סוף, יכולה להתהדר בדרמת משמעותית.
המלכוד הכפול של "חטופים" מתקיים גם בהתייחסות לשבויים כגיבורי תרבות ישראלים. מצד אחד מבקרת הסדרה את הפקעת
גם משפחתו כלואה בתוכנו. מדינה שלמה שונאת את אשת השבוי שהחליטה להמשיך את חייה - רומנים, סקס ואהבה - לא כי היא רוצה לפגוע ביקירה. אלא כי החיים זה דבר מורכב, ומאוד לא מגויס. אבל היא נתפסת כשרמוטה כי סירבה להפוך לשלד חי. בשר שממתין שנים ארוכות לגבר. עמדה בה גבר מעולם לא דרך, ומעולם לא הועמד במבחן זה.
איך בכל זאת המסר החתרני זוכה לבמת שידור? כי גם הסדרה עצמה מקבלת שהשבויים הם גיבורי תרבות אזרחיים. "חטופים" נכתבה עבור גוף שידור מסחרי, משווקת כבידור (איכותי) ונשענת על התעניינות ציבורית עצומה בעניין זה. אני לא טוען שאסור לה. אני אומר שהיא חותרת תחת הטקסט של עצמה.
"חטופים", שבת, 21:00, ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם