ג'וני שב משדה הקרב: ראיון עם ג'וני שועלי
בשבע השנים שחלפו מאז צאת אלבומו הקודם הספיק ג'וני שועלי לעכל את הכישלון (ולהחליף להקה), לעבור שני צנתורים (ולצמצם באלכוהול) ולצפות בחבריו חוזרים בתשובה בעקבותיו (בשעה שאשתו נשארת חילונית גמורה). בריאיון לרגל האלבום החדש חוזר שועלי בפעם הראשונה לפצעים שעיצבו את חייו: מות אחיו ואמו מסרטן בתוך חודשיים בלבד, בגידת גופו שלו, ההצלחות, האכזבות והחיים המורכבים במשפחה מעורבת וגם חלום יש: להביא לעולם עוד "לעתים" אחד
אתה צוחק עליי, "בית קפה כשר", תגיד גינצבורג!
"מה, זה מוכר, כאילו? אין לי מושג. לא ידעתי".
הוא באמת לא ידע. על אף שכבר 19 שנה ג'וני שועלי בתשובה - שזה אומר שמירת שבת וכשרות כהלכתה, תפילות יומיות והקפדה על כל ההלכות האישיות - שועלי הוא לא ממש חלק מהברנז'ה הדתית. אפילו אין לו ממש בית כנסת. את רוב התפילות הוא מתפלל ביחידות, וקופץ לבית כנסת ספרדי קטן ליד הבית למנחה ולערבית בשבת. אין לו רב, בדיוק כמו שאין לו חברת תקליטים או סוכן. הוא הבוס של עצמו, גם בעניינים שבינו לבין הבוס הגדול. ויתרת על כל התמלוגים הדתיים: קהילתיות, ארוחות שבת שוקקות אורחים.
איפה הכיף?
"אני לא צריך קהילה. בשבת אני אוהב להיות עם המשפחה, לאכול אוכל טוב שבישלתי לכבוד שבת. עושה קידוש, קצת פרשת שבוע. אחרי צהריים הולך עם הילדים לטייל. קוראים ספר, משחקי קופסה. תענוג".
בדירה המעוצבת של משפחת שועלי רצפת פרקט, ציורים מקוריים של האב יואב שועלי על הקירות וחדר עבודה עם פסנתר, תופים וגיטרות. הבן יונתן והבת אורי, בני עשר ושמונה, בדיוק חוזרים מביקור באופרה, והכלבה נובחת לקראתם.
אם לא כלי הנגינה, לא הייתי משערת שמדובר במעונו הרשמי של יוצא הפינגווין, מי שעשה הרבה רעש בסצנת הרוק הגועשת בניינטיז, עם רע מוכיח, עודד פרח ואמיר קרטס, חבריו ללהקת רעש.
כשיצאו לרדיו אי אפשר היה להתחמק מ"עכשיו" ו"לעתים" (" מה את מבינה"). הם הושמעו בלופ, בכל התחנות הנכונות, וסימנו את שועלי כמוזיקאי וככותב בלדות מחונן. "לעתים" אפילו קיבל מאוחר יותר טיפול אישי משלמה ארצי. אבל עיון בארכיון מעלה שכבר בכתבות אז קראו לו "לוזר". לוזר , הסביר הכתב, הוא אחד מוכשר, שמצפים ממנו והוא לא יודע להצליח.
אתה מבין את זה, שקראו לך לוזר בשיא ההצלחה?
"אנחנו פה אימצנו את המודל האמריקני. להצליח זה להיות עשיר, למכור הרבה, לעשות כסף. זמר אמריקני הוא תמיד תעשייה ויש לו אחוזה. אנחנו בלהקה לא היינו כאלה. אנחנו אנטי גיבורים, לא הצלחנו לקחת את ההשמעות ולהפוך את זה לקריירה, קברנו את זה אפילו".
קברנו ?
"רע מוכיח, שהיה חלק נכבד ברעש, נסע לחו"ל ונשארנו שלושה במקום ארבעה, ומשהו בדינמיקה שלנו התפרק. כששניים צוחקים, השלישי תמיד בטוח שצוחקים עליו. נהיה חוסר שוויון. אולי זה גם קשור לזה שלא הייתה לנו חברת תקליטים מסודרת. אבל אני מרגיש דוור קא שהצלחתי. אני עושה מה שאני אוהב. אני מתפרנס ממוזיקה. תמלוגים, הופעות, מנגן לחברים, מתארח בהופעות של ברי סחרוף".
אתה וברי חברי נפש?
"אסף אמדורסקי ורע מוכיח הם חברי נפש. ברי, גדלנו עליו, הוא היה במינימל קומפקט! כשאני עובד איתו זה זורם, לא צריך לדבר. אני משרת את השירים שלו, אני משלים את מה שחסר לו, וכשהוא מנגן אצלי הוא גם מבסוט, כי יורדת לו מהכתפיים המחויבות של זמר. הוא יכול לעצום עיניים ולנגן".
ובכל זאת, ג'וני שועלי מחפש את הפרונט. פעם בשבע שנים הוא מוציא תקליט, שאת כולו הוא כותב ומלחין. לוקח לו זמן להניע, זה נכון, אבל לא ממש אכפת לו, כל עוד הוא עושה את מה שהוא אוהב ויש לו חופש יצירתי מוחלט.
אבל באלבום החדש, "צעיר, חופשי ואנוכי", דברים היו אחרת: הוא החל לעבוד עליו ב-2006, אבל אז, במהלך ההקלטות, הרגיש רע והובהל לבית חולים, שם פסק הרופא שצריך לצנתר. אחר כך הגיע צנתור שני. עניין די מבהיל לגבר בן 43 בסך הכול.
"הצנתורים גרמו לי לשנות לגמרי את החיים", הוא אומר. "קודם כול הפסקתי להתעצבן. אני נורא רגשי, בעיקר במוזיקה, ותמיד הכול היה בשיגעון, בוויכוחים. אז החלפתי את כל האנשים שאני עובד איתם. הייתי רגיל למריבות באולפן, לעצבים, והפסקתי עם כל זה. עכשיו מנגנים איתי אמיר פרי ויובל ליבליך, שני אנשים נוחים, וטוב לי לעבוד איתם. גילו שיש לי סתימה של 99 אחוז בעורקים אז התחלתי גם לאכול בריא, צמצמתי אלכוהול ואני עושה הליכות, למרות שאני לא מת על ספורט".
מה עושים שני צנתורים לגבר צעיר? מעלים מחשבות על מוות?
"רק במקום שמבין שהילדים צריכים אבא, ונועה צריכה בעל, ואני רוצה להיות איתם. זאת הדאגה היחידה שלי. לא חושב על מעבר לזה. ליהדות יש המצאה מעולה: תחיית המתים והעולם הבא, מקום שבו אתה פוגש את מי שאתה אוהב. זה נהדר, אני מאוד בונה על זה. בעניין הזה אני משיחי. אני מאמין שהמוות זה מקום של פגישות מחודשות".
כאן צריך לפתוח את העדשה על הביוגרפיה של שועלי, יליד משפחת מייסדים מקיבוץ עין שמר, שעברה לגבעתיים (אגב, הוא קרוי על שם ג'ון לנון, שאביו העריץ), ולהבין שכשהוא מייחל
ברקע השתוללה מלחמת המפרץ, ואת השבעה על אמו עשו במקלט. "מלחמת המפרץ הייתה קשה. מאיימת. הקיום היה שביר כזה. אני זוכר שבפעם הראשונה ששמתי מסכה הקאתי את הנשמה. הרגשתי פחד מוות אמיתי. לא הייתה לי אחיזה בחיים, לחיות או לא, לא היה חשוב".
לא פלא, איבדת חצי משפחה בחורף אחד. היית קשור לאחיך?
"כשגדלנו הייתה לי דירה בתל אביב, והוא היה בא לבקר והתקרבנו. אני זוכר שהיה לו מאוד קשה עם זה שהוא לא היה בצבא, בגלל המחלה. אז זה היה חריג. החברים שלו התגייסו והוא לא. אבל בילדות כמעט לא היינו יחד, כי הוא היה חולה ושלחו אותי חזרה לקיבוץ להיות ילד חוץ, דבר שהיה סבל נורא בשבילי. לא התחברתי שם לכל ההיפים המגודלים האלה שמשחקים כדורעף. אני לבשתי שחור ורציתי לנגן רוק. הייתי עירוני לגמרי".
למה לא ביקשת לחזור הביתה? למה לא אמרת שרע לך שם?
"אני לא חושב שהיה כל כך לאן לחזור. זה לא היה אפשרי. אחי היה חולה וכל הבית היה סביב זה. לבית ספר ממילא לא היו מקבלים אותי כי הייתי תלמיד על הפנים".
היה הבדל בהתמודדות שלך עם המוות של כל אחד מהם?
"המוות של אמי היה יותר טראומתי כי אחי היה חולה שנים, הייתי כאילו יותר מוכן. אמא שלי די פינקה אותי וגוננה עליי, הייתי הילד שלה לגמרי. קשה כשהורים מתים בכל גיל, אבל לאבד אבא זו לא יתמות, ולאבד אמא זו יתמות. אחרי שאמא מתה הבית מתפרק. אבא שלי הוא אדם לא קל, ולא כל כך דיברנו על זה בינינו. אני זוכר שזאת הייתה תקופה מאוד פסיכדלית. ממש כמו שאני מתאר ב'עכשיו', 'ציור מקושקש'. מצד שני, כשאחי מת, גילו אותי באיזשהו מקום. שמו לב אליי, גם אני פה, צריך לדאוג לי. כל הזרקורים הופנו אליי".
ניסית ללכת לטיפול בתקופה הזאת?
"הייתי בחמש-שש פגישות אצל פסיכולוגית. בפגישה האחרונה שאלתי אותה אם אני משוגע, והיא אמרה שלא. זה הספיק לי. הח? לטתי שזה לא מה שאני צריך. יכול להיות שאתבדה".
אתה אדם מלנכולי בעקבות האובדן הכפול שחווית?
"אפשר להיות מלנכולי כשיש ילדים? אני חושב שכן. אבל אני מאוד מאוזן. תמיד הייתי. גם כשכל החברים שלי גררו את עניין החתונה, אני ידעתי שאני רוצה להתחתן. יש משפט בתורה על יצחק שהתאהב ברבקה והתנחם בה אחרי שאמא שלו מתה, איך זה הולך?".
"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו".
"כן, בדיוק. יש דברים בתורה שאתה לוקח אישית, את מכירה את זה? אני לקחתי אישית את הפסוק הזה על היתמות של יצחק, והתחתנתי עם נועה".
תחושת היתמות הובילה את ג'וני לחזרה בתשובה מסוימת מאוד. אישית ומשפחתית. סוג של עוגן בכאוס שהמוות מחולל בעולמו. המורה שלו אל היהדות היה ארלה תגורי, שכתב איתו את המילים של "עכשיו" וחזר בתשובה ראשון. אחר כך, במתכונת חבר מביא חבר, גם ג'וני התחיל לשמור שבת. בסביבה שלו התגלגלו נועה ירון דיין ובעלה יובל, אח של אשתו דאז של עדי רן - הרוקר הברסלבי הראשון, שהיה ונשאר חבר קרוב של ג'וני וקולגה מוזיקלי.
"כשאני חזרתי בתשובה זה לא היה אופנתי כמו עכשיו", הוא אומר. "כל מיני אנשים שהיום את מכירה בתור חוזרים בתשובה נגנבו כשסירבתי לנגן ברוקסן בשבת. את צריכה להבין שבאתי מהבית הכי רחוק שאפשר מיהדות. אצלנו בפסח היו מצות ולחם בחדר אוכל. בארוחת בוקר היו מגישים בייקון עם ביצים וגבינה.
כשאני יושב עם אנשים דתיים בשולחן שבת, אני לא מזהה אף מנגינה של שיר חסידי מהבית, אצלי זה לא 'לחזור לשורשים'. מצא חן בעיניי העניין של מנוחה בשבת, קסם לי שבשבת לא עובדים, שאין בזה ברכה. אלה היו הדברים הראשונים שהכניסו אותי פנימה. התחתנתי עם נועה בחתונה דתית לגמרי, היו אצלנו ברסלבים שהשתוללו על הרחבה, ואז אף אחד לא הכיר אותם. זה לא היה חלק מהנוף כמו היום. תביני, ניגנתי עם עדי רן שירי זימה כאלה, שלא היית יכולה להדפיס בעיתון. הייתי הכי רחוק שיש מזה".
בניגוד לחברים, הוא לא החליף בגדים ולא שינה כתובת. את השיער הארוך מעטר כובע, אניצי זקן היו לו גם אז. נועה, אשתו, הייתה שותפתו לדירה, עד שיום אחד טבל ג'וני במקווה של האר"י וכשחזר ראה "חץ מעל הראש שלה, שסימן שזו היא".
נועה לא עשתה את הדרך אל התשובה, אבל היא מיישרת קו, או כמו שהיא מגדירה את זה: "מפרגנת למציאות". הילדים לומדים בבית ספר חילוני, אבל מתנהלים לפי ההלכה שאבא הנהיג בבית. בימי הולדת של חברים הם לא אוכלים נקניקייה כדי שיוכלו להתכבד בעוגה החלבית, ובשבת הם לא רואים טלוויזיה. שועלי מודע לכך שאת הוויתורים המשמעותיים בזוגיות המורכבת והצמודה מאוד שלהם, טפו-טפו-טפו, עושה נועה.
"נועה מוותרת הרבה יותר ממני, וזה לא היה פשוט. זה דבר שנבנה ולקח לנו הרבה זמן למצוא את הדרך. קורה לפעמים שחברות שלה יוצאות בשבת והיא מוותרת, ואני מודע לוויתור שלה".
איך אתה מפצה אותה?
"השבתות. הבנו שהשבתות מאוד מחזקות את הזוגיות שלנו. בתור מוזיקאי, הכי קל לי לבוא הביתה בשבת, לקחת את הגיטרה ולהיות עם עצמי, אבל זה לא קורה. יש ביתיות, יש ארוחה, משפחתיות. אנחנו אחד בשביל השני. ויש גם פיצוי קולינרי, כי אני מבשל המון".
בוחן דתיות קל ברשותך: טלוויזיה בשבת?
"אין. וגם לא מחשב".
צם בי"ז בתמוז?
"יש לי פטור מצומות, מטעמי בריאות".
חותך נייר טואלט לקראת שבת?
"ברור".
אתה אורתודוקס! זה תמיד הדבר הראשון שמחפפים בו!
"עזבי, אני מקפידן רציני. לפני חתונות אני מתקשר לשאול אם כשר. אבל אני מק? פיד בעיקר בדברים שקשורים לעצמי. לא על אחרים".
שומר נגיעה?
"זה פחות. יש לי חברים שמבחינתם לשאול מה שלום האישה זה לא צנוע. אני לוחץ יד, שואל, מה העניינים, מה נשמע. בכל זאת, באתי ממקום אחר".
מה תעשה כשהבת שלך תגדל ותרצה ללבוש גופייה, כמו החברות שלה בבית הספר החילוני?
"מה עושה אבא חילוני? אני לא אוהב את זה, אבל נראה איך נתמודד. הילדים שלי הם כרגע לא ילדים מבולבלים. הם נולדו לתוך המור? כבות הזאת ובגלל שאנחנו גרים בתל אביב, הם רואים כל מיני סוגים של משפחות, עם כל מיני חריגויות. אז אנחנו הדתיים".
המשך הכתבה במוסף "תרבות מעריב" החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם