צריך שלושה לטנגו: ביקורת על יו לה טנגו
יו לה טנגו נתנו אתמול בבארבי בתל אביב שעתיים מענגות של נויז, אינדי פופ ופולק, כשהאיזון בין שלושת הנגנים הפך את הכל לחגיגה

לאיירה קפלן, ג'ורג'יה האבליי וג'יימס מקניו יש המון כבוד, הערכה ובעיקר השפעות מסוניק יות' (יו לה טנגו מניו ג'רזי, סוניק יות' מניו יורק), וזה קורה לא מעט בתוך מעטה הנויז, האינטנסיביות והמהירות של הבס והתופים ברוב שיריהם (Big Day Coming או Deeper Into Movies למשל). החספוס שמקבלים השירים שלהם על הבמה מתבקש בהחלט. הם אינם בוחלים בדבר כדי לעשות את מה שהם אוהבים ללא פשרות אמנותיות. היופי הוא שזה ממגנט ומרתק את המאזין.
בכל פעם שהאבליי קמה מכיסא התופים, מגיחה לקדמת הבמה והשלושה מגישים את החלקים האקוסטיים והמלודיים יותר מהרפרטואר שלהם (כמו ב-You Can Have It All), הם חושפים את הדימיון לוולוט אנדרגראונד ואפשר להרגיש את הז'אנרים הרבים מהם הם מושפעים. אגב, האבליי מרגשת ומהפנטת בשירתה, גם כשהיא נשארת בעמדת התופים, כמו ב-Tears Are In Your Eyes האהוב שהגיע בשלב מוקדם של ההופעה.

יו לה טנגו מתחילים חזק מאוד ואינם מרפים. בחירת השירים והצורה בה ההופעה נבנתה הייתה מושלמת. אין רגע דל ואף קטע אינו מעיד על עייפות. בין ערמות הדיסטורשן והנעימות של הפולק הם מחביאים גם קטעים פאנקים מצוינים (Mr Tough, Periodically Double Or Triple) ואינדי פופ (שאמנם מזכיר באלבומים את בל אנד סבסטיאן, אך מקבל בעיטה חזקה בתחת בהופעה חיה).

קפלן, שמשמש כסולן ברוב השירים, היה זה שתיקשר עם הנוכחים וכמובן שהופתע לגלות את גילויי האהבה הקבועים והמוכרים של הקהל הישראלי (דבר מבורך שקורה בכל הופעה שמגיעה מעבר לים) ואת כמות הבקשות לשירים. מתוך 12 האלבומים, האחרון שבהם Popular Song זכה להתייחסות נאה בהחלט, אך כמובן שהם לא פסחו גם על הוותיקים יותר לשמחת כולם.
יו לה טנגו נתנו שעתיים מענגות. מדובר בנגנים מצוינים שמחליפים כלים כמעט בכל שיר כדי לתת
בין אם זה היה מתוכנן או לא, יו לה טנגו עלו להדרן שני והבטיחו שמי שיגיע הערב (ג') להופעה השנייה, יקבל את אותה המנה עם תוספות שונות ומה שבטוח מאוד טעימות.