סוד מוחלט בהחלט: על יהודה פוליקר ו"יש דברים שרציתי לומר"
הסרט אודות יהודה פוליקר, "יש דברים שרציתי לומר", היה אמור להעניק לנו חשיפה בלעדית על חייו של הזמר. בפועל, קיבלנו שוב את אותם הסלוניקי, נזקי השואה וזכרונות הילדות המופשרים מהפעמים הקודמות. אז איפה פה מסתתר הסוד? כנראה באלבום הבא
יש דברים שרציתי לומר , ראשון, ערוץ 10
מצד אחד, הוא כן אומר בשיר שהוא מקריא "אומרים לי שאהבה אחת ואין בה פחד או בושה, אם זה גבר או אישה". טיזינג משהו. מצד שני, מה זה חשוב בכלל?
הסרט ששודר אמש בערוץ 10 היה בסגנון עדות "כל מה שרציתם לדעת על". השאלה הגדולה שעלתה כשרצו הכתוביות הייתה: מה בעצם מכיל ה"הכל" הזה שאנחנו כל כך שואפים לדעת על האמן שאנחנו מעריצים? אנחנו הרי לא יודעים הכל על עצמנו ולרוב, הסרטים החושפניים האלה מרגישים כמו החמצה אחת גדולה.
ערוץ 10, מסתבר, יודע עלינו הכל. אחרת, לא היה יודע לפתות אותנו, לקרוץ לנו ולהתל בנו בצורה כזו שתגרום לנו להיות בטוחים שהנה הנה יהודה פוליקר ידבר על הכל, ממש הכל, ובפועל להגיש לנו סיכום ויקיפדיה על הערך יהודה פוליקר: סלוניקי, הורים וזיכרונות ילדות מופשרים.
אי אפשר לדבר על "יש דברים שרציתי לומר" בלי להזכיר את סרטה המשובח של אורנה בן דור "בגלל המלחמה ההיא". הסרט, משנת 1988, הביא נושא טעון, רגיש ושלם של התמודדות של ילדי הדור השני של השואה עם זיכרונות הוריהם תוך התמקדות בעשיית האלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, בני דור שני לניצולי שואה. הלוואי והשלמות מהסרט הזה הייתה מגיעה גם לסרט החדש על פוליקר.
טלי בן עובדיה, המוכרת לנו כעורכת המהדורה המיתולוגית של חדשות ערוץ 10, מביאה לנו סרט שאינו זכאי לתואר סרט דוקומנטרי. "דברים" הוא למעשה כתבת מגזין ארוכה מאוד, שיכולה הייתה לסיים מהדורה קצרה של מגזין חדשות שישי. הרי אין שם סיפור מסגרת ואין כמעט תכלית.
פוליקר של בן עובדיה מדווח לנו כאילו היה אייטם חדשותי. הוא מפורשן עד דק בתנועותיו, בהסבריו ובמעשיו ע"י קולה של הבימאית: הנה הוא מתרגש, הנה הוא צוחק. מה לא שמתם לב? מחיאות הכפיים שאתם שומעים הן עדות לזה שהקהל מקבל אותו באהבה.
זהו סרט שמתעד שיחות גלויות לב להן זכתה הבימאית מהזמר המופנם. ועדיין, למרות הכנות לכאורה, קטעים רבים בו נראו מאולצים ואולי אף מתוכננים. קסמם של סרטים דוקומנטריים הוא ביכולת שלהם
ופוליקר עצמו? פוליקר מביא למסך דיבור כן וישיר שנכנס ללב. משפטים כמו "אני בטוח שמהילדות שלי, מהרגע הראשון, נאטמתי", רגעים שבהם הוא נזכר בהוריו שאיבד, בילדותו רדופת השואה וזיכרונותיה וכניסתו הגמלונית לקדמת בימת ההופעה המסוקרת הם רגעים נוגעים ללב וכנים.
פוליקר המפויס, הכן, המתבונן לתוך עצמו, הוא גיבור נוגע ללב ולאוזן. לכן, לא ברור למה היינו צריכים את הקריינות של בן עובדיה שתפרשן כל צעד שלו. "כמעט התחתנתי", ממתיק פוליקר סוד לבן עובדיה ומספר על ה"כמעט" כלה שושי וה"כמעט" כלה מלכה. "ידעתי שזה לא יקרה בגלל שזה יפגע בחלום של המוסיקה ובגלל זה החלטתי לא לחיות חיים כפולים".
אבל רגע, בסוף הסרט מסתבר משהו אחר לגמרי, עם רמיזה עבה מאוד שפוליקר דווקא מחבב חברת מין אחר. אז איפה מונחת האמת? האם היא משתנה גם לאורך הסרט?
בסוף הסרט, ממש בתום הפרסומות, מגיע הרגע הגדול שאליו כיוונו משבצי הפרומו של ערוץ 10: "אני נחשפתי", מספר פוליקר, "בגיל 27 להוריי ולאחיי". הוא לא מסביר את מילותיו. דווקא פה נפרדת טלי בן עובדיה ומשאירה לנו את הרשות לנקד לעצמנו את פרשנות מילותיו ולהבין לבד איך קוראים לאהבה שלו. האם זו בחירה? נגיעה אומנותית מאוחרת? או המשך של משחקי החתול והעכבר של הפנטזיה לדעת הכל על האמן האהוב עלינו?
אז מה קרה פה בעצם? למה רמיזות על חשיפה אישית גדולה מתרסקות והופכות לעבודה בעיניים של הצופה בדרך לרכישת הדיסק החדש של יהודה פוליקר. למה מוכרים לנו אמת פנימית ואותנטיות של האמן כשבעצם הסרט הוא אוסף רגעים לא חשופים במיוחד שראינו מהם כבר בעבר. כנראה שפשוט מזלזלים בנו, מה זה משנה, הכי חשוב שנקנה את הדיסק. "אם אתה רוצה לכתוב, אתה צריך להיות אמיתי" אומר פוליקר , השאלה היא מה קרה בעצם עד עכשיו? האם האמת של שנות ה80 שונה מהאמת של שנת 2010, כנראה שכן.
המסקנה הכואבת מ"יש דברים שרציתי לומר" היא שאנחנו, קהל הצופים, רעב מאוד, אולי רעב מדי. האמת, אי אפשר להאשים אותנו. אחרי שפיתו אותנו במשך ימים רבים בליטרת בשר גדולה של חשיפה אישית ואינטימית, קשה להסתפק באמירה ערטילאית שניתנת לפרשנות כזו או אחרת. השאלה היא האם זה מה שיהודה פוליקר רצה לומר או אולי זה מה שמחלקת הפרומו של ערוץ 10 רצתה שנחשוב שהוא רוצה לומר?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם