הקול נשאר במשפחה
עוד הרבה לפני שבנו קובי הפך לאחד הזמרים הכי מצליחים בישראל, היה עמרם פרץ, הידוע יותר בכינוי "פטי ארמו," מגה סטאר במרוקו. אולי בגלל זה הוא מקבל בקור רוח יחסי את האהדה לבנו ואפילו הרשה לעצמו להבריז ברגע האחרון מהקלטת הדואט המשותף שתיכננו. שיחה משותפת על חיידק השירה שעבר בירושה עוד מהימים שבהם עמרם נחשב ל"דון ג'ואני"
עמרם, 74, היה בעבר זמר מצליח בארץ מולדתו, מרוקו. כשהוא מופיע תחת השם "פטי ארמו" ")פטי," זה קטן, "ארמו" הוא שמו המקורי, כינוי שדבק בו כיון שהחל להופיע בגיל צעיר,( הצליח עמרם לבנות לעצמו שם בקהילה היהודית וגם מחוץ לה. הוא הופיע בפני מכובדים מקומיים, יצא להופעות בחו"ל, זכה להצלחה מכובדת, ובמקביל הקים בקזבלנקה, עיר מגוריו, משפחה בת שמונה ילדים.
כל זה נגדע כשהמשפחה החליטה לעבור ממרוקו לישראל בשנת .'67 עמרם, מלווה באשתו שריתה ובשמונת ילדיהם, עלו לישראל והתיישבו בשכונת בת גלים בחיפה. בשנים שבאו לאחר מכן עמרם ושריתה המשיכו להרחיב את המשפחה (שני ילדים נוספים, כולל קובי, בן הזקונים) ונאבקו כדי לשרוד במציאות החדשה. עמרם החל להופיע באירועים ומועדונים של העדה המרוקאית בישראל ונסע להופיע גם קצת בחו"ל. בנוסף, פרנס את המשפחה מעסקיו כחייט בחנות שהפעיל בבת ים, תחום בו עבד גם במרוקו. היום, כשקובי זוכה להצלחה האדירה - על הטוב והקשיים הנלווים לעיתים אליה (וגם על הקשיים יש להם הרבה מה לומר, אבל הם כרגע מנועים מלדבר בשל הנסיבות(, עמרם מביט מהצד בסיפוק, אבל לא שוכח להזכיר לבנו שהתפוח נפל קרוב קרוב לעץ.
"קריירה גדולה הייתה לי,"! הוא פותח את השיחה כשאנו נפגשים בביתו של קובי בחולון. עמרם, מלווה באשתו שריתה (שמתפקדת גם כסוג של פה שני עבורו ולכן חלק מהתשובות כאן נוצרו בעידודה ובהשלמתה), יושב על הספה במרכז החדר, כשקובי שרוע לצדו. על השולחן מונחת קלטת וידאו המתעדת הופעות של עמרם וכן אלבומים שלו. "איך הייתי,"? הוא שואל בסיפוק על התמונה שבעטיפת האלבומים.
חתיך. אתה עדיין חתיך.
"אני דון ג'ואני. במרוקו, אין מי שלא הכיר אותי. הכירו אותי כולם. אפילו בחוצלארץ, במדינות שהן לא מרוקו, הייתי אומר 'פטי ארמו' וכולם ידעו מי אני. הופעתי בליאון, בשטרסבורג. הופעתי באולם ,Palais des Congres שנחשב להכי גדול שיש. הייתי נאמבר וון במרוקו."
מתי התחלת להופיע?
"שרתי תמיד, אבל בגיל 18 התחלתי לשיר ברצינות. עבדתי עם אמרגן שקראו לו סלים עזרא וגם עם עלי בכבוט. אנשים גדולים. היו לוקחים אותי להופיע בשני בתי קולנוע בקזבלנקה. הייתי מופיע שם גם בפני ער־ בים וגם בפני יהודים. הערבים היו מסתכלים עלי ככה (מציג פרצוף של תדהמה.( הם מאוד אהבו אותי. וביום שישי - בא שר המשטרה לשמוע אותי שר."
שריתה: "היו זורקים עליו טיפים, דולרים וכסף מזומן והכל. זה טבע שהיה לאנשים, מרוב שהיו שמחים לראות אותו היו זורקים עליו את הכסף."
אם היית כל כך מצליח, למה בעצם לעזוב הכל ולעלות לישראל?
עמרם: "את האמת, בגלל ההורים של שריתה. אני לא רציתי. היה לי טוב במרוקו, שיגעון."
שריתה: "תראה, שם היה משהו אחר ופה זה משהו אחר."
עמרם: "אני לא רציתי! שריתה רצתה לעלות בגלל ההורים שלה שעברו לישראל, לירושלים. היא רצתה לגור לידם. אני לא רציתי, היה לי טוב במרוקו, הייתי שם קינג."
מה עם חשש מהערבים השכנים?
עמרם: "הערבים שם היו ערבים טובים, ערבים מרוקאים, לא כמו פה. הערבים שם אהבו אותי, שמרו עלי. היו מביאים אותי עד הבית אחרי הופעה. באותן שנים התעורר קצת חשש שיהיו מהומות אחרי מלחמת ששת הימים. אמרו שאנחנו הורגים ילדים. אבל הסיבה המרכזית הייתה ההורים של שרה".
קובי: "שמעתי את הסיפור הזה הרבה פעמים. תאר לך שאתה חי פה, יש לך פה חיים שלמים, יש לך עסקים, ופתאום אומרים לך - תעלה על מטוס, תעבור לאפריקה. זה לא נעים."
עמרם: "לא רציתי לעלות לישראל בכלל. לא היה חסר לי כלום במרוקו. חיים טובים. שום צרות עם הערבים, אשתי לא ידעה מה זה עבודה, חייתה כמו מלכה. היה לנו חבר שכבר היה בארץ, שאלתי אותו איך ישראל, אמר לי 'עמרם, תשמע. אתה הולך לארץ יחטפו
"אחרי שהוא הלך אמרתי לאשתי: 'תשמעי, לישראל אני לא נוסע. תעשי מה שאת רוצה.' אז אשתי אמרה לי 'אין בעיה. אתה לא רוצה לישראל, תשאר. אבל אני לוקחת את שמונת הילדים ונוסעת להיות עם ההורים שלי.' אז אמרתי לה, 'מה, את מעדיפה להיות עם ההורים שלך ולא איתי,'? והיא ענתה לי: 'כן. ואם אתה רוצה לבוא איתי תבוא, לא רוצה, אל תבוא.' אז אמרתי: 'יש לי ברירה? אין ברירה. כל מה שיש לי, שמונה ילדים שהשקעתי בהם את הלב, אני אעזוב את זה.'? אז באנו לארץ ביחד."
ההגעה לישראל לא הייתה פשוטה, במיוחד עם שמונה ילדים קטנים שמשתרכים מאחור. המשפחה עלתה על ספינה לצרפת ומשם המשיכה לישראל במטוס. "יש־ בנו חודש במרסי במקום שמביאים בו את כל העולם החדשים," מספר עמרם. "גם במרסי לא רציתי לבוא לישראל. היה לי כבר טוב שם. כל מקום שעברתי צעקו לי, 'פטי ארמו,' 'פטי ארמו.' אבל אשתי לחצה ונסענו."
המשפחה על שמונת ילדיה התמקמה בשכונת בת גלים בחיפה. "אשתי רצתה לגור ליד ההורים בירושלים," הוא מספר. "חשבנו שפה בארץ זה כמו מרוקו, אחד גר ליד השני. לא צריך לנסוע, לא באוטובוס ולא כלום. אבל פה היו בעיות של כסף, לא הסתדר. אז גרנו בחיפה בקרית ים. אחרי שנה עבר־ נו לתל אביב. גם לתל אביב לא רצינו לעבור אבל בגלל המקצוע שלי, השירה, היינו צריכים לגור שם. הייתי מופיע בקולנועים, באילת, בצפון, בכל מקום."
ישר התחלת להופיע?
עמרם: "כן. באתי לארץ והכירו אותי אנשים מהמרוקאים שלנו, היה לי שם טוב. אז התחלתי עוד פעם להופיע. עבדתי בכל הארץ. בכל המקומות רצו את פטי ארמו. עד מצפה רמון הגעתי לעבוד."
שריתה: "לא הייתי רואה אותו כל השבוע. היה עובד בבוקר בחנות שלו כחייט ובלילה היה מופיע כל יום, משישי עד שישי. רק בשבת הייתי רואה אותו."
עמרם: "עבדתי בהתחלה הרבה עם ריימונד אבקסיס. במרוקו היא לא הייתה זמרת, פה היא התחילה לשיר."
שריתה: "היה קשה. עברנו שנה ראשונה מאוד קשה. לא התרגלנו לארץ. לעמרם היה יותר קל, כי איך שהוא בא לארץ הוא התחיל לעבוד. לי היה קשה כי היו לי שמונה ילדים. שמונה ילדים זה לא קל, במיוחד כשעוברים. במרוקו חייתי כמו מלכה, עם עוזרת, ופתאום אני עושה הכל לבד. העבירו אותנו מארמון למקום שלא היה זה. היה קשה לנו לקבל את זה. כל הזמן נזכרנו איך היינו חיים במרוקו, איך היה טוב לנו. היו לנו חברים, משפחה, היה לנו איפה לטייל, שם הכל ברגל, לא צריך לנסוע."
מתי הרגשתם ישראלים?
עמרם: "לקח זמן. החיים לא היו קלים. דיברנו רק ערבית וצרפתית. רק אחרי ארבע שנים התחלנו להתאושש. אחרי שמונה שנים נולד לנו קובי."
שריתה: "יש לנו גם אברהם ויצחק. אני לא רציתי עוד ילדים, אבל עמרם כל הזמן אמר לי 'רק עוד אחד, רק עוד אחד. שיהיה לנו אברהם, יצחק ויעקב."'
עמרם: "אני אוהב ילדים."
קובי: "אני הרגשתי ישראלי מההתחלה. נולדתי בכפר שלם בתל אביב ומסביבי היו מרוקאים, אבל הרגשתי שזו המדינה שלי. בבית לא דיברו טוב עברית, אבל למדתי בחוץ."
כשהיית ילד נהגת ללכת להופעות של אביך?
קובי: "האמת שלא הרבה. הייתי ילד של אמא. אפשר לומר שהערצתי אותו, אבל הוא היה רחוק, מחוץ לבית. הערצתי באמת את אמא שלי. איך שהיא גידלה עשרה ילדים, החזיקה את כל הבית על הגב. הייתי רואה אותו חוזר מהופעות בארבע, חמש, שש בבוקר, והיא תמיד הייתה מתעוררת ויושבת איתו, שומעת איך היה. משניהם למדתי המון על חריצות, התמדה, טוב לב."
עמרם, אתה גאה בהצלחה של קובי?
שריתה: "עמרם כל הזמן מספר איך קובי התקדם בקריירת הזמרה ואיך הוא הגיע לנוקיה."
עמרם: "אנשים כל הזמן באים לקובי ואומרים לו 'אבא שלך הופיע בחתונה של ההורים שלנו, אבא שלך הופיע בשמחה שלנו."'
קובי: "זה קורה לי הרבה שאני מופיע בבר מצווה ואבא של חתן בר המצווה מספר לי שאבא שלי הופיע אצלו. עד היום אני על תקן הבן של עמרם. יש פעמים שאני מופיע ובאים ואומרים לי, 'אתה הבן של פטי ארמו' ומבקשים שירים שלו. אני אומר להם 'מה לעשות, לא יכול לשיר כמוהו."'
עמרם: "אני לא שר שירים כמו הזמרים הישראלים. אני שם נשמה בשיר. במרוקו הייתה לי הצלחה גדולה. למה? כי שם מבינים מוזיקה. פה הקהל עושה 'אההה' וזה סתם. שם עושים 'אההה' וזה מהלב. שם, כל מילה ששרתי, הייתה להם הרגשה בלב שלהם איך שאני שר אותה. הערבים היו משתגעים ממני. עבדתי איתם הרבה. הם הבינו את השירה שלי."
אז מה שאתה אומר בעצם זה שבמרוקו כיבדו יותר את העבודה שלך?
"גם פה עשו לי כבוד, ועוד איך. הופעתי בכל הארץ, באילת, בצפון. אבל שם הבינו יותר."
כי האמנים פה חפיפניקים?
עמרם: "אני חושב שאתה לא יכול לעשות מוזיקה אם אתה לא חי בפנים. אדם שלא מבין את השירה, שלא שר מתוך הנשמה שלו, לא יכול להתרגש ולרגש. גם הקהל צריך להבין בשביל לעשות 'אה.' צריך להרגיש משהו בגוף שלך. היום, הכי מרגיז אותי 'כוכב נולד.' הם עושים צחוק מזמרה. צוחקים על אנשים, עבודה בעיניים. אבל אני מכבד את כולם. שיהיו בריאים כולם, אבל אני אוהב רק את הסגנון שלי. אבל שלכל אחד תהיה הפרנסה שלו."
אתה מרגיש שהגשמת את החלום שלך?
"כן. החלום שלי בכלל שיהיה לי בן זמר."
ולמה דווקא קובי?
עמרם: "כי אצלו הבנו שהוא זמר מהלב כמו אבא שלו. לא יעזור. ברכה ראשונה בתורה, מי לקח אותה? לקח אותה יעקב."
קובי: "כל פעם שהייתי מדבר איתו הוא היה אומר לי 'הברכה הראשונה בתורה ניתנה ליעקב. השם שומר עליך."'
עמרם: "אני גאה בו. במחשבה שלי, תמיד ידעתי שהוא יצליח. חלום שלי לא משקר. תמיד הייתי אומר שתהיה לו הצלחה בעזרת השם, איפה שיילך ואיפה שיחזור. יש לו מעריצים שמתים עליו. רק שישמור עליו מעין הרע של אנשים ומפה רע."
אתה מרגיש שקובי הצליח איפה שאתה נכשלת, בכניסה למיינסטרים הישראלי?
קובי: "אני היום בארץ כמו שהוא היה בחו"ל. הוא היה ידוע במרוקו, צרפת, בכל העולם. הייתי עכשיו בסיבוב הופעות, פגשתי שם אנשים שעלו ישר ממרוקו לארה"ב והם אמרו לי 'נכון שאתה הבן של פטי ארמו.'? הוא היה משהו מטורף."
אבל הוא נשאר מוכר רק בעדה.
קובי: "זה היה הסגנון הנהוג שלו, זה מה שהוא רצה."
עמרם, לא חלמת גם להופיע בקיסריה?
עמרם: "מה קיסריה? אני הופעתי ב-Palais des Congres בליון, צרפת. זה האולם הכי גדול. זה גלדיאטור."
קובי: "זה מקום מדהים. הכי גדול בצרפת."
כמו שניתן להבין עד כה, כבוד האב (והאם) הוא נושא חזק במשפחת פרץ. קובי, על אף כל הצלחתו, יודע לפנות את הבמה לאביו, שלוקח בשמחה את אור הזרקורים. הוא מפליא בסיפורים על הימים ההם וגולש לתיאורים מפורטים על מחמאות ושבחים שקיבל. הבן שלו מילא את קיסריה? אז מה, הוא הרי הופיע בפני שר המשטרה המרוקאי.
הבנתי שהופעת גם בפני מלך מרוקו.
"לא. הופעתי בפני שר המשטרה ושר ההגנה. הופעתי בפני כל הגדולים הערבים במרוקו. גם למלך הזמינו אותי אבל בסוף לא הגעתי."
למה?
"ברחתי. חיכיתי בבית קפה ליד הארמון ונכנס בי פחד. התרגשתי. הייתי עם עוזר שלו שהביא אותי. כשהוא קם ללכת ברחתי החוצה, לקחתי מונית וחזרתי הביתה. זה מההתרגשות שהיתה לי."
אז אתה רוצה לומר שהברזת להופעה עם מלך מרוקו?
עמרם: "כן. הייתי עושה את זה. לא רק למלך. אני מתרגש מהר. אני מפחד. פעם הלכתי לדימונה, להופיע. נכנסתי, ראיתי את כל האנשים שיושבים ומחכים, אמרתי 'כוסאמק,' לקחתי מונית וחזרתי הביתה. ואף אחד לא תבע אותי ולא כלום שלא הגעתי להופעה שלי. היה לי פעם אחד בקרית גת, אמרגן גדול, השקיע הרבה כסף בהופעה. קבענו שאני אגיע, אנשים קנו כרטיסים, לא הגעתי. יום אחרי, אני בחנות שלי מגהץ חליפה, ובמראה אני רואה אותו מגיע. אמרתי 'הלך עלי.' הוא אמר לי 'איפה אתה רוצה למות, בבית או בחנות.'? אמרתי לו 'תן לי מנוחה. אני עם הגיל שלי, תן לי מנוחה. מחר יבוא זמר אחר.' והוא ויתר."
קובי ועמרם, הופעתם פעם ביחד?
עמרם: "פעם אחת. באירוע של הנכד שלי."
מה עם באופן מקצועי?
עמרם (לקובי): "צריך לעשות דואט, אני ואתה. אני עובד על זה."
קובי: "כן, כן, אבא. שמענו עליך. שאני אספר את הסיפור? היה כבר שיר שמוכן. איך קראו לו"?
עמרם (צוחק:( "ירח."
קובי: "ירח. שיר ישן אלג'יראי והחלטנו שנעשה אותו. הכנו לו מילים, תרגנו מאלג'ראית, היה כבר עיבוד, שכרנו אולפן, קבענו שעה והכל וכרגיל - הוא קיבל את השגעון ולא בא. הכל היה מוכן, ציוד, הכל."
שריתה: "הכל היה מוכן. ואני אומרת לו, 'עמרם, מה אתה עושה? לך לאולפן! כולם מחכים לך! אתה עושה לי בושות! אתה עושה בושות לבן שלך! מה אתה חושב, שאולפן זה בחינם? קובי צריך לשלם על הכל.'! אבל הוא אמר לי 'שריתה, תגידי שלא ראית אותי בכלל.' ברח לו הביטחון."
קובי: "אין מה לעשות אבא, ברחת לי."
עמרם: "לפני שאני אמות נעשה דואט."
עמרם, מה יהיה איתך וכל ההברזות האלה?
שריתה: "לפני כמה שנים הוא עבר ניתוח מעקפים. מאז ברח לו הביטחון."
קובי: "לא, הוא תמיד היה קצת"...
שריתה: "האמת שכן. גם אצל שמעון פרנס הוא עשה את זה. היינו אמורים להגיע לאולפן שלו, 'בטברנה.' וגם שם הוא לא בא, ברח לנו."
הייתי אומר שיש פה מוסר עבודה בעייתי משהו.
עמרם: "זה השיגעון. אני חוטף את השיגעון והולך."
קובי: "אני בחיים לא הייתי עושה את זה. היו תובעים אותי ישר. אני משתדל לא לחטוף פחדים לפני הופעה. ואם יש, אני ישר מעיף אותם. אין מה לעשות. זו קריירה, זו העבודה שלי, אם אני עושה משהו כזה אני גורם נזק לעצמי, לא רק לקהל."
עמרם: "אבל אני, מה אכפת לי. היתה לי חנות, הייתי חייט, הזמרה תמיד היתה מהצד. אף פעם לא אמרתי שאני אהיה רק זמר. תמיד זה היה גם זה וגם זה. הייתי צריך לפרנס את הילדים, משפחה גדולה. הזמר זה לא העיקר."
יכול להיות ששידרת לילדים ששירה זה בעצם תחביב?
קובי: "לא נכון. תמיד ידעתי שבשבילי זה מקצוע. אני רוצה להמשיך לשיר, אם זה תלוי בי, לפחות כמו... פול אנקה. בן כמה הוא? מבוגר. אז לשיר עד גיל מאוחר."
עמרם: "אף פעם לא אהבתי את פול אנקה."
היום, כשהם במרחק של מעל 40 שנה מהמעבר הגורלי ממרוקו לישראל, הוריו של קובי מסתכלים בנחת על האימפריה שבנו. למרות שהשורשים ננטעו פה, במובנים מסויימים המשפחה מעולם לא עזבה את קזבלנקה.
קובי: "מאז שאני זוכר את עצמי ניגנו מוזיקה ערבית בבית ודיברו במרוקאית ובצרפתית. ההורים שלי נשארו אותו הדבר בהרבה מובנים: בשמירה על הדת, במנהגים, אפילו בסגנון הלבוש. הם לא שינו כלום. ניתן לראות את זה באוכל, בשבתות, בחגים, שהכל נשאר אותו הדבר. גם הנושא של כיבוד ההורים מאוד חשוב אצלנו. כבוד האב וכבוד האם הוא ערך עליון אצל כולנו."
עמרם: "יש לי ילדים טובים אחד אחד. כמו אבא שלהם. לא שותים, לא מעשנים, לא עבריינים, לא כלום. אף פעם לא שמעתי מהם מילה אחת לא במקום. זה לא כמו מה שהולך היום, איך שילדים מדברים לחברים שלהם. פה בישראל יש הרבה בלאגן, ילדים עושים כל מיני דברים ליד ההורים. זה הדור של היום, שיהיו בריאים. יש לי 38 נכדים ומ 14 נינים. זכינו, זכינו."
קובי: "אנחנו גדלנו בנימוס טוב, עם הכבוד להורים, עם חינוך."
ועדיין, אין טיפת צער על הקריירה הגדולה שאולי נשארה מאחור, במרוקו?
עמרם: "לא. שם היה שם, ופה היה פה. אני לא מצטער שעלינו לישראל. התפרנסנו ברוך השם, גידלנו ילדים, הייתה לנו משפחה. זכינו."
יש מזכרות מהתקופה ההיא במרוקו?
עמרם: "לא. עם כל מעברי הדירה הכל נעלם. המעט שהיה נשאר אצל האמרגן הקודם שלי. הוא היה נשוי לאחותי וגם לה אין. בקיצור, הלך לאיבוד. אין כלום. רק זכרונות."
שריתה: "אני נוסעת מדי פעם לבקר במרוקו. יש לי שם חברות מפעם והן מבקשות ממני להשאר. אני אומרת להן שאני לא יכולה. הבית שלי הוא בישראל."
קובי, אתה מחובר עדיין לעדה?
"מאוד. מחובר וגם גאה. תכנס לבית מרוקאי ותרגיש את החום, את האהבה, את הנתינה. יש שם מנהגים חזקים, זה כבוד. אני מאוד גאה להיות מי שאני ומאיפה שבאתי. לא חיינו בתחושה של קיפוח, ואף פעם לא היה מצב בו לא הייתי גאה שאני מרוקאי."
אז איך קרה שהתחלת דווקא עם מוזיקה תורכית? בעידן שלפני "בלבלי אותו," זה היה מה שהתמחת בו.
"תורכי היה הכיוון שלי. זה היה ז'אנר שתפס אותי. שמעתי את זה גם בבית וגם בחוץ. שם התחלתי, שם גדלתי."
איפה אתם במימונה?
קובי: "במימונה אני מופיע בבנייני האומה בירושלים."
עמרם: "כנראה בבית. שנה שעברה גם עשינו בבית. פעם עשינו אצל קובי, מה שהיה פה... אנשים ישבו עד המעלית. מי לא בא. היה ערב יפה מאוד. אני אוהב שיש הרבה אנשים. זה שמח."
לא מדגדג לך להופיע שוב, כמו קובי?
"אם תבוא עבודה אני אלך. אני אעלה על הבמה ואומר 'כאן פטי ארמו.'! אבל זה קשה לי, כי כל פעם שיש הצעה אני יושב ואומר 'הלב שלי.' יש לי חרדות חרדות. כל הזמן חרדות. אני ישן עם המתים וקם עם החיים. אז אני לא מופיע עד שנגמור את הבדיקות."
קובי: "הוא כל הזמן ממציא תירוצים."
עמרם: "זה חרדות חרדות. מאז שעשיתי את ניתוח המעקפים נכנס לי הג'וק. אז אני יושב, ובבית אני בוכה. קשה לי שעזבתי את הזמרה. שירה היא החיים שלי, היא זוהרת, היא עושה לי טוב בנשמה. אני גאה בבן שלי שהוא עושה את זה, אבל גם מתגעגע בעצמי. בעזרת השם, עוד נופיע ביחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם