אדם וחווה: ביקורת על "חוות החיות"
ניר מנקי מצליח להכניס חיים חדשים ביצירה המיתולוגית של ג'ורג' אורוול

חוות החיות צילום: לירז אלה
הבשורה הטובה: מנקי עושה את זה בגדול. הוא משיל ועוטה דמות אחר דמות, מחליף פנים ושמות במינימום זמן ולא מאבד את הקהל לרגע. הוא מאובזר בחליפת עסקים אחת ובמזוודת ג'יימס בונד, נעזר באפקטים קוליים ובתאורה, ויוצא לדרך. על העיבוד המוצלח חתום גאי מסטרסון, על התרגום שרון שתיל, על המוזיקה שמשרתת כל תנודה על הבמה אפי שושני ועל הבימוי רן שחף.
תזכורת למי שהספיק לשכוח: מייג'ור, החזיר הקשיש, הולך לעולמו ומוריש לחיות בחווה את עקרונות החייתיות ואת השיר "חיות אנגליה". החיות פותחות במרד ומבריחות את בעל החווה ג'ונס, אשתו והפועלים אל מחוץ לחומה. מעתה, בעלי החיים הם בעלי הבית. החזירים, הדמויות החכמות ביותר, הם פקחים התופסים פיקוד. הם לא מתלכלכים בעבודה, אלא רק מעבירים הנחיות ומנסחים את העקרונות החדשים על קיר החווה.
כאשר הספר ראה אור, כתב הסופר ג'ורג' אורוול, ששימש על תקן המצפון של בני דורו, על העטיפה: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית". עשרות שנים לאחר שנכתב הספר, וההצגה הזו, המועלית באופן כובש ומרתק, משמרת
את מקומה של הסאטירה הנוקבת והביקורת שמתח אורוול על ברית המועצות טרם התפרקותה ועל שברו של חזון המהפכה.
"מרכז הבמה" היא יוזמה של הקרן לירושלים בשיתוף עם היוצרת והבמאית אורי אגוז, שיצרו סדרה המציבה במרכזה יוצרים ומעניקה לכל יצירה ליווי אמנותי ותמיכה כספית.
"חוות החיות", הערב (13 באפריל), 20:30, מרכז ז'ראר בכר, ירושלים