אביב מתעורר: ראיון עם אביב גדג'
הוא לא צמח על מדשאות רימון. לא כבש בסערה את הרדיו. וגם לא ימלא הקיץ את קיסריה. אבל לאט לאט, עם קהל נאמן שרואה בו נביא עוד מימי להקת אלג'יר, מצליח אביב גדג' להפריח במעט תקווה את השממה המוזיקלית שלנו. ראיון
השלווה הזאת מושכת את הזמן
זה עסק מלוכלך ואני נכנס אליו
בעיניים פקוחות"
(מתוך "הגולם", מילים ולחן אביב גדג')
אביב גדג' עומד על במת מועדון הבארבי בתל אביב. זה רגע של שקט, שמגיע לאחר משפט שלא מצליח להימחות. עוד שורה שנורתה מקול נמס, כמעט ילדותי, של משורר האש. מאות הצופים עומדים דוממים. ראשם מופנה קדימה אל האיש עם המראה האחר, הזר. פרצוף כהה, שיער גולש וחליפה שחורה.
בן למהגרים צרפתים אלג'יראים שניסו להקים בית באמצע המדבר. ללא אזהרה מפל של גיטרות מטאל נופל מהבמה ומתרסק על הקהל. הם מרגישים כנועים, אבל זו כניעה מרצון. "השיירה עברה, לא שואלת אף אחד", הוא זועק ומיד מסמן את מקומו, מקומנו, בעולם: "ואתה לא משאיר סימן".
השיר "הגולם" הוא ההמנון הנוכחי של אלפי אנשים שרואים בגדג' נביא חדש. "גולם" הוא אחד מקטעי המוזיקה האינטנסיביים ביותר שנוצרו בשנים האחרונות בישראל, שיר שמרים את השומע מכל הסחי הזה מסביב, אבל לאחר רגע מטיח אותו בחזרה לאדמה. "גולם" מעולם לא הושמע ברדיו.
גדג', מנהיג להקת אלג'יר, הוציא לפני כשנה אלבום סולו בשם "תפילה ליחיד" (התו השמיני). יצירה בלתי נתפסת במורכבותה ואיכותה שסימנה מחדש את הקו האבוד שבין אמנות לבידור; בין רוק כאופנה (ע"ע "כוכב נולד") לרוק כדרך חיים; בין שריפת ענק למצית מפלסטיק. מסע ההופעות של גדג' עם הסופר גרופ שלו הפך מכיס התנגדות שהתקיים בשוליים לקהילה מתרחבת. מאזינים חדשים הצטרפו לשיירה. משוררים החלו לכתוב שירים בהשראתו. מאמרים פרשניים שטפו את הרשת. רוחות הרפאים של מדבר הנפש איימו לעטוף את המרכז והאלבום התקרב לזהב (20 אלף עותקים). אחרי שנים רבות סומן כאן אדם שיכול להנהיג את מהפכת הרוק החדשה של ישראל. האם יעמוד במשימה? האם בישראל 2010 יש לו בכלל את מי להנהיג?
גדג' (32) נולד בתלמי אליהו, מושב שכוח אל בפינה הצפונית של חולות חלוצה. יישוב של היפים צרפתים, ציונים מאוד, שעם התרסקות חלום החקלאות מצאו נחמה בזרועות אלוהים ושלוחיו. "ההורים שלי הכירו כילדים קטנים בקונסטנטין באלג'יר ולא ראו זה את זה עשר שנים. אחר כך הם נפגשו בפריז, התאהבו והתחתנו. אבא היה מנהל בית ספר בפריז, שכלתן. אחי (שלום גד, בסיסט להקת פונץ' המקורית) ואחותי נולדו שם. ב-75' הם עלו לארץ. אבא רצה לעבד את האדמה, הוא היה החקלאי הכי גרוע בנגב, שם גידלו עגבניות וגיבסניות. בגיל 40 הוא החליט לעשות הסבה לנגר ובנה נגרייה בחצר".
אביב גדג'
צילום: אריק סולטן
זה לא סיפור של מקום, אלא גיאוגרפיה של הנפש. "אני נולדתי בכמה מקומות", אומר גדג', "לא במקום הפיזי, אלא בכל מה שנכנס דרך החלון. בן אדם הוא כמו ספוג. תלמי אליהו של שנות השמונים זה מדבר, אבל הרגשתי בהוליווד, ביוון על הנמל. זה מטען גנטי שהביאו ההורים, כולנו ילדים של מהגרים כל אחד מביא איתו איזושהי מזוודה של ריחות וצבעים".
השירים הם סרט הצילום של ילדותו. "אחי תפס נחש בעשב", כותב גדג' ב"נחש בעשב", "הוא שחרר אותו בשדות. הוא יכול גם לתפוס את העצב. הוא יכול לרמות את הנפש".
"השיר הזה הוא צורך אוטוביוגרפי להיות מחובר למציאות. זיכרון מאוד מיוחד, עמוק וחכם מתלמי אליהו שרציתי שיישאר ממנו רגש עמום. יש תמונות מהתקופה ההיא, אבל זה לא מספיק. יש דברים שעובדים לנצח. אם אתה מצליח לתפוס את הרוח שבדבר. בכל שיר באלבום יש
משפט מפתח. ב'נחש בעשב' אחי תופס נחש, אבל לא הורג אותו. הוא משחרר אותו. הומניזם שברקע שלו זיקוקים ויריות. הנוף של תלמי אליהו הוא של עצי ברזל, אנטנות. היינו הולכים לאיבוד בשטחי האש של צאלים , פוגשים בחיילים מקרטון ושרידי טנקים".
הוא גדל בבית מוזיקלי. "שמעתי הכל. מוזיקה דרום אמריקאית, שאנסונים צרפתיים, שירי עם רוסיים. אחותי שמעה ג'טרו טאל ודורס ואחי כל היום ניגן בגיטרה ביטלס, סיימון וגרפונקל ושלום חנוך. ההורים שלי היו מוזיקאים מתוסכלים, שלא היו מודעים לזה. אמא שלי, אודיל, למדה בצרפת אצל מיריי, מעין נעמי פולני מקומית שלימדה שאנסונים ופיתוח קול. בגיל 18 היא הקליטה תקליט דמו. היא הייתה אמורה להיות מוזיקאית, אבל איכשהו זה לא יצא. אולי אבא שלה לא נתן לה נפש חופשייה, נפש של אמן. קוץ ברוח".
ואבא שלך, פייר ניסים גדג'?
"הוא היה בקטע של מוזיקה קלאסית. כמה שירדתי עליו אז, היום אני מבין שזה אושר בלתי נתפס. היום אני עושה מוזיקה שמחוברת למוזיקה קלאסית במובן שיש טכניקות. מוזיקה כמתמטיקה, כמדע. אני ממשיך לעשות ניסויים, גיטרות בצבע רוקנ'רול שנות השישים עושות סולמות דרום אמריקאיים, אקורדיון רוסי. מבקר במקום אחר. לערבב בטקסטים שלי. מצאתי את הקול שלי, במוזיקה אני עדיין בודק".
אביב גדג'
צילום: אריק סולטן
חילקנו דיסקים חינם
חלומו הגדול להיות במאי קולנוע הוגשם חלקית דרך הטקסטים שכתב כבר מגיל צעיר. עולם של דימויים ותמונות רוטטות: כיתת יורים בסלון, אלימות של כינורות, מורפין. בוורידים, אדמה שחורה, "צפון אפריקה זרעי שנאה". דימויים שלא קיימים בלקסיקון של הגיבורים החדשים. של קיסריה והיכל התרבות.
גבריאל בלחסן רענן כהן
אלבום הבכורה "נאמנות ותשוקה" היה פצצת תבערה, רימון הלם בלב סצנת רוק דלילה וחסרת השראה. אבל הקהל הישראלי לא היה בשל לחבורה של בני 17 שהפיצה רוק אתני בניחוח יהודי. כעבור שנה החליטו למצוא את התשובה בישיבת "אור החיים" בירושלים. לאחר כמה שבועות עברו לדירת חדר בתל אביב ונאלצו לעמוד מול סופות החיים. גדג', שהתייתם מאמו כשהיה בן 12, נפרד גם מאביו.
אלו היו שנים של מסעות רוחניים, חוויות קצה של סמים, עבודות מזדמנות ותקווה נואשת לפענוח. לאחר ניסיון התאבדות בקפיצה מגשר באיילון החליט גדג' לאשפז את עצמו באברבנאל, בלחסן בא בעקבותיו. הסיפור השלם טמון בשירים שתיעדו את רגעי התופת והרחיפה, שירים שנכתבו בזמן אמת. שורות בלתי נשכחות כמו "פעם ראשונה שהוא אהב כמו ילד/ כשנרדם בלי חלומות. כשבלע כדורים/ זריקות הרגעה ועכשיו הוא ישן/ כשחיכה לך שבועיים כשחיכה לך שנה/ כשהסתמם עד שנפל על הרצפה" ("דבר אליי") ו"מה אתה מחביא בתוך הגרון/ אני מחביא המון רעל/ ומה אתה מחביא בתוך הבטן/ אני מחביא את התרופה/ ומה אתה מחביא בתוך התחתונים/אני מחביא המון אהבה" ("מנועים קדימה").
אבל בשנת 2002 מוזיקה דחוסה, מעיקה, שרבית, לא עניינה את התעשייה המקומית, רגע אחד לפני שתיחשף לנפלאות "כוכב נולד". "הסתובבנו המון שנים וניסינו לעורר את כל החברות עם החומרים החדשים. אף אחד לא הבין. אמרנו 'נקליט בשלומציון', חברת תקליטים שקמה בחדר השינה של אחי. עשינו תקליט סקיצות וגבריאל הקליט שני אלבומי סולו. התקליט תפס ברשת והתחלנו להופיע. אמרנו, אם התקשורת לא רוצה אותנו, נלך לקהל בלי תיווך. חילקנו דיסקים חינם, אפילו שילמנו שייקחו".
אביב גדג'
צילום: אריק סולטן
מפגש עם מנהל מועדון הבארבי שאול מזרחי, אז בעל חברת התקליטים "בארבי רקורדס", הוליך אותם לבית החדש. מזרחי, שראה באלג'ירים גביש נדיר, נתן להם אינספור שעות אולפן. האלבום "מנועים קדימה" יצא ב-2004 והוכתר כאחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר בעברית. "תערובת לא שגרתית של רוק מיוסר, דוחות נפשיים מפורטים ושושנים אדומות שמפיצות ריח מתקתק של חידלון", כתבו המבקרים. אלא שגם "מנועים קדימה" כמעט לא הושמע ברדיו. "זו הייתה צעקת נעורים", אומר גדג', "הצהרה חד משמעית, כאילו מישהו פותח את הכל והולך. מניפסטים של הנפש. 'מנועים קדימה' הזכיר את שיר השירים - פשטות ילדותית".
אביב גדג' - בוסר - איזו התרגשות
בדיוק כמו בסיפור היהודים הקהל לא המתין לנדיבות הלב של עורכי גלגלצ. השבט הנאמן גדל מהופעה להופעה, שלוותה בפולחן מיוחד. מי שהכיר את סיפור הלהקה לא האמין שזה קורה. בלחסן, שנע בין הבית בתלמי אליהו לטיפולי נזעי חשמל במחלקה הפסיכיאטרית בסו? רוקה, מיעט להופיע. בהתחלה עלה רק לקטע אחד, בהמשך הוא וגיטרת הקיטור שלו צברו עוד דקות במה. כאילו מכין את עצמו לשיא: שורה של הופעות גדולות, בהם במועדון התאטרון ובים המלח.
ב-2005 הייתה באוויר תחושה שאלג'יר כובשת את הבמה המרכזית. ישראל נראתה בשלה להכיל אותם. זה היה הרגע בו הודיעו על התפרקות. המעריצים לא האמינו, מזרחי יצא מדעתו.
"זה שבר שלהקה מתפרקת", אומר גדג'. "היינו בשיא ההצלחה שלנו. אבל גם אני וגם גבריאל מבחינה פילוסופית התחלנו לומר דברים הפוכים. מסר, אידאולוגיה, פנינו לאן - הרגשנו שאנחנו מתרחקים. בדיעבד, אולי לא התרחקנו. באלג'יר אני כתבתי את רוב השירים. כשגבריאל התחיל לכתוב שירים בעצמו, הוא לא יכול היה להיות רק גיטריסט. הוא חייב היה להיות גבריאל. יש לו את הסיפור שלו לספר. ובאיזשהו מקום הסיפור שלי והסיפור שלו לא היו אותו סיפור".
זה מעשה כמעט חתרני, לפרק את הלהקה בשלב כזה.
"גם אני וגם הוא נורא פריקים של התחדשות ואתגר. להשיל מעצמך את כל מה שהספקת לרכוש. נורא אתגר אותנו לעשות משהו חדש. לא לשחזר שטנץ ולגמור הופעות בפני ועדי עובדים. אם אין לך סיבה יצירתית, אין טעם להמשיך רק מבחינה מסחרית. אלג'יר הייתה קטע אחד בחיים, לא משהו שאתה רוצה לעשות שוב ושוב".
לגדג' לא היו תוכניות מגירה. "פרשתי מהכל ולא נכנסתי להקלטות. לא ידעתי אם אני רוצה לעשות מוזיקה. התבודדתי וחיפשתי את עצמי. עבדתי כפועל במה בתאטרון הקאמרי ובהוסטלים ברחוב הירקון. אף אחד לא מכיר אותך. אתה פוגש אנשים מהעולם, אווירה קוסמופוליטית. באים ליום אחד ונשארים לחודשים. עבדתי גם בדיי ג'וב. עמדתי על הכביש עם כל הניגרים הגדולים והמתנו לקבלנים. החיים שלי לא כאלו מעניינים, מעדיף לשמוע סיפור של אחר. זו העשרה תרבותית שלא תמצא בבארבי או באוזן בר. נרקומן שמגיע בשלוש בלילה כשרק תחתונים שרופים לגופו. באמצע סאטלה נשרף לו הבית, ועכשיו מבקש ממך שתזמין לו אמבולנס. פגשתי את הלוזרים הכי גדולים, הנפשות הכי גדולות שמדברות שירה".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא ב"סופשבוע"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם