"אני חושב שאני יפה. תבואו ותסתרו את זה": ראיון עם רמי ברוך

רמי ברוך נולד בלידת מלקחיים, ומאז הכול הלך לו קשה. הוא הקריח בגיל 17, פיתח מחלת עיניים שהותירה אותו כמעט עיוור, הוחרם בידי אביו במשך שנים אחרי שהחליט להיות שחקן, נזרק מבית צבי אחרי שלושה חודשים, עבר תאונת דרכים רגע לפני תפקיד חשוב ב"רשימת שינדלר" ובאופן כללי לא בורך בנתונים שמהם נוצרים כוכבים. אבל כאחד הפייטרים הגדולים של התיאטרון הישראלי הוא הצליח, בשיניים, להגיע לפסגה. עכשיו הוא מככב ב"גטו"

שרית פוקס | 24/4/2010 11:47

בשבוע שעבר, מישהו צעק בוז לרמי ברוך מהאולם בזמן ההשתחוויה שלאחר ההצגה "גטו" בקאמרי. הצעקה פילחה את מחיאות הכפיים הסוערות. ברוך הפנה אצבע משולשת לכיוון הצעקה. הצעקה הופנתה לדמות השפלה שהוא משחק בהצגה: וייסקופ, יהודי שיודע להסתדר בכל מצב, שרדן פתלתל, בוגד באחיו היהודים בגטו וילנה.

הצועק הגיב לדמות, לא לשחקן. כמה שחקנים היו מגיבים על צעקה כזאת באצבע משולשת? זוהי תמצית סיפור חיי ברוך: לוחם עיקש, משיב למתקפות אדם וגורל, לא מרים ידיים.

רמי ברוך נולד בלידת מלקחיים ולדעת אמו זו הסיבה שהוא לא מסוגל ליישר יד אחת. "מבחינתי זה מוזר ששתי הידיים מתיישרות. היה לי מכשיר ברזל עד כיתה ה'", הוא אומר. המשפחה גרה בחיפה. ההורים ילידי רומניה, הרי הקרפטים. אביו, חייט מדופלם, נלקח למחנה כפייה של פשיסטים. הוא תפר מעילים לז'נדרמים פשיסטים.

אמו עבדה בטחנת הקמח של הוריה וגם ניגנה בכינור ועשתה הצגות להוריה במטבח. גם היא הייתה תופרת בארץ. חלומו של האב היה ששני בניו יהיו בעלי תארים. "טיטלו" (שורוק ב-ו') ברומנית , זה תואר. ברוך הלך לממש את חלום האב, למד הנדסאות אלקטרוניקה ועסק בזה.

כשהיה בן 17 קרו לברוך שני דברים שקורים לאנשים מבוגרים ממנו בהרבה: הוא התחיל להקריח, והתגלתה גלאוקומה בשתי עיניו. כן, גלאוקומה, המחלה שעלולה להוביל לעיוורון. מאז הוא בטיפול בלימה (הכולל שימוש בלייזר). "עין שמאל מנוזקת מאוד קשה, הימנית היא לא להיט, אבל איתה אני חי".

למד הנדסה, סיים על הבמה. רמי ברוך אריק סולטן

השבוע סימס ברוך בשמחה לרופאיו מבית חולים בלינסון (לוסקי/ויינברג) על עין ביונית שנמצאת בפיתוח לעיוורים. "הם ענו לי לא לבנות על זה. זה התפקיד שלהם, להיות פסימיים. אני יותר אופטימי. אין לי ספק שהרפואה תדע לפתור את בעיית העיוורים. תהיינה עיניים עם זום אין וזום אאוט וראיית לילה".

והחרדה ?
"אני כאילו עושה הכנות נפשיות למוות. הבנתי שיש מוות קטן. עיוורון, למשל. יותר קל לחיות אם אתה יודע שהמוות קיים כחלק מהח? יים. כמו שמוזיקה היא רצף צלילים ושקט, כך החיים מורכבים מצלילים ושקט אחד ארוך".

מה השתנה בניהול חייך בגלל המחלה?
"כשאתה חווה חוויית מוות זה הורג אצלך משהו, ובצומת הזה אתה מחליט איך אתה נולד: חלש יותר או חזק יותר".

והביטחון העצמי?
"הפיצוי היה הומור, להצחיק את החבר'ה".

צחקת על עצמך?
"תמיד ידעתי לצחוק על עצמי".

והבנות ?
"הייתי עם המיוחדות שלא מחפשות יופי קלאסי אלא מתרשמות מהאישיות. מהר מאוד הייתה לי חברה קבועה".

בלשכת הגיוס עמדו לתת לו פרופיל 72 בגלל היד, אך כשאמר שיש לו גלאוקומה הפרופיל ירד ל-24.
"אמרתי 'אני הנדסאי אלקטרוניקה, אני יכול לתרום'. אמרו לי 'לך הביתה, ילד'. זה היה נורא, ללוות את כל החברים ולהישאר לבד. שאלתי את עצמי 'מי אני, מה אני, מה אני עושה עם החיים שלי'".

ומה באמת עשית?
"הלכתי לעבוד במפעל דשנים וחומרים כימיים בחיפה. אבא סידר לי את המשרה. ידעתי שלשם לא שולחים אלקטרונאי מצטיין, אלא לאלביט, למשל. לא רציתי לסיים שם את חיי. בכלל, התחלתי להבין שאני לא רוצה להיות הנדסאי אלקטרוניקה.

התחלתי ללכת לחוגים לדרמה. הייתי המצחיקן הרי. היה

לי חבר, הבן של השחקן הנפלא נתן מייזלר, שלקח אותי לראות הצגות בתיאטרון חיפה. ראיתי בין השאר את 'בשפל' של גורקי ומיני מחזות של צ'כוב. היה נדמה לי שהדמויות בהצגות אומרות לי 'ילד, תראה אותנו, אנשים שלא הגשימו את החלום שלהם'. הלכתי לחוג לדרמה בבית רוטשילד בחיפה".

תפקיד קשה. איתי טיראן ב''גטו'' ז'ראר אלון

לא חתכתי ורידים

את סיפור ההתנסויות והתלאות של ברוך צריך לספר ביובש כמעט משטרתי כדי לא ליפול לקיטש. הנה: בבית רוטשילד הייתה ימימה מילוא (שחקנית ואשת הבמאי המיתולוגי יוסף מילוא) המורה שלו. ברוך שיחק שם את תום מ"ביבר הזכוכית".

תום הוא פועל מחסן בעל נפש משורר, שחולם על קולנוע ובורח לראות סרטים שאמו אוסרת עליו לראות. ברוך הזדהה עם תום וחיכה בכל יום לרגע שבו יוכל לצעוק על הבמה את זעקתו באמצעות תום. מילוא המליצה לו לנסות להיות שחקן מקצועי. ברוך עזב את הצפון והתקבל לבית צבי. כעבור שלושה חדשים, זמן הניפוי הקבוע בבית הספר, ברוך הושלך.

"הבמה לא אוהבת אותך", אמר לו דוד ברגמן הבמאי. "מאז יצא לו להיתקל בתופעה הזאת שנקראת 'רמי ברוך' והוא התייחס לנוכחות האדירה שלי, לדבריו".

הלאה : חיפש עבודה, אבל פרופיל 24 נראה חשוד. היטלטל בין פתחים. פגש במסיבה מישהו שהסכים לקבל אותו לעבוד בהתקנת אזעקות. החברה התפרקה מהר. בעל החברה שלח אותו לחברה לבניית מכשירי מדידה לטמפרטורה ולחות. ברוך התלמד שם שלושה חודשים, וכשנשלח בפעם הראשונה לעבודה בחוץ, התקין את כל החוטים הפוך. שוב חיפש עבודה.

"חשבתי לעזוב את הארץ. הרגשתי אבוד. שאין לי כיוון, אבל לא הרגשתי לוזר אף פעם". בנק הפועלים בגבעתיים קיבל אותו. "אמרתי לעצמי 'טוב, תוך שנתיים אהיה מנהל סניף'". כעבור תשעה חודשים, לקראת קבלת הקביעות, נתן ברוך ללקוח שבא לקבל משכורת, 20 אלף שקל במקום שמונת אלפים.
שלום לניהול הבנק.

"לא חתכתי ורידים. אצלי לא יהיה לך ריטלין או פרוזק ולא פסיכולוגים. לא היה לי אז כסף לזה".

איזה שעמום!
"הכול היה זמני, מזדמן. הרגשתי בשפל. אמרתי לעצמי 'הולכים הלאה'. נרשמתי למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, וביקשו לכתוב חוג משני אז כתבתי 'תיאטרון'. קראו לי לבחינה במשחק. הבאתי את תום מ'ביבר הזכוכית'. זה היה הצ'אנס האחרון. הבוחנים שאלו 'שיחקת פעם?'. סיפרתי על בית צבי. שאלו 'ומה קרה?', אמרתי 'כנראה לא הייתי בוגר'. 'ומה עכשיו?', אמרתי 'עכשיו אחליט אם אהיה שחקן'".

כעבור שלושה חודשים שיחק בהפקת האוניברסיטה את יעקב קולף ב"פנטזיה על נושא רומנטי" של לוין. קולף לא רוצה את גלוסקא מהקיוסק שרוצה אותו, אבל רוצה את מלכת שבדיה שלא רוצה אותו. חנוך לוין בא לאחת ההצגות וביקש למסור דרך הבמאי שולי כהן: 'תגיד לשחקן שהוא הרטיט את לבי'. ב-"הרטיטי את לבי" שרץ מאות הצגות כבר בקאמרי, ברוך עדיין מרטיט בפגיעות כזאת, עם כרבולת של תרנגול גאה. תערובת רמי ברוכית.

חשבתי לעזוב את הארץ. רמי ברוך אריק סולטן

הבמה היא הפסיכולוג

שנים אחדות אבא של ברוך לא דיבר איתו. מרגע שעזב את האלקטרוניקה ראה בו בן אבוד, לא קיים יותר. ברוך לא ויתר. "כשהוריי היו נכנסים למיטה כדי לישון ישבתי לידם והסברתי להם 'אבא, תשמע, אני לא יכול לעבור את החיים דרך הפריזמה שלך, אני לא עברתי את מלחמת העולם השנייה, אני לא אומר לך, למה אתה לא מהנדס, אני מעריך אותך על מה שאתה. תן לי לחיות את החיים שלי'".

זה לא עזר. ברוך אמר להוריו "אני לא עוזב אתכם ואתם לא עוזבים אותי. אתם לא תגידו לי 'אתה לא הבן שלנו' ואני לא אגיד לכם 'אתם לא ההורים שלי'. אנחנו נעבור את זה ביחד".

אתה מדווח באיפוק אנליטי על משברים, באופן כמעט נטול רגש.
"אני לא נופל לדיכאונות, תמיד רואה את הצד המעשי. עודף מודעות הוא אחת הבעיות שלי, מצד שני היא הוציאה אותי ממצבים שיכלו להפיל לדיכאון נוראי".

איך מתבטאת עודף מודעות בחיי היומיום?
"רוב הזמן אני רואה חללית שנעה סביב כוכב שנקרא'רמי'. החללית סוקרת אותי כדי לראות אם יש סימני חיים".

כוח השרידה שלך עצום.
"אם יהפוך נהר שבו אני שט למפל מים אי? מתני לא אתן למפל לגרור אותי למטה. אני איאחז בשיח, והשיח יחזיק מעמד".

התבוננות על עצמך מבחוץ, עודף מודעות, עלולה להפריע לשחקן, לא?
"זה האתגר שלי כשחקן באמת. לגבור על יתר המודעות".

נדמה לי שאתה מתבטא רגשית באמצעות הדמויות שלך.
"אני צובע את הדמויות בצבעים שלי, על הבמה אני מרשה לעצמי לחשוף את כל מה שיש בי בלי צנזורה, גם תכונות לא מכובדות ולא נעימות. לדמויות שלי אני מספר יותר ממה שאספר לפסיכולוג. בכל ערב אני נפגש עם עצמי וחושף את עצמי בפניי בצורה מלאה ביותר".

מאז "פנטזיה על נושא רומנטי" שיחק בכמה מחזות לויניים כל מיני נכספים, משתוקקים, עלובים, נסערים ("יעקבי וליידנטל", " קרום", " הזונה מאוהיו"). יש לו חזות גופנית שיכולה להסב את עצמה בקלות לכיוון עליבות, כשהגובה והקרחת הם מקדמי הצלחת הביצוע. ב"הרטיט את לבי" הוא משחק לצד גדי יגיל הנפלא.

יגיל משחק גבר ששגרת הנישואים דרסה אותו, וברוך משחק מחזר חסר סיכוי שמאוהב בייסורים שלו. גילה אלמגור צלצלה אליו נסערת אחרי שצפתה בהצגה ואמרה שהוא מזכיר לה את אברהם חלפי ואת מאיר מרגלית, שני ענקי במה, קומדיאנטים נוגים, נמוכי קומה.

להתמקח עם שפילברג

אחרי האוניברסיטה שיחק ברוך במשך כמה שנים בפרינג', בעיקר בתיאטרון הסימטה, על אף שהציעו לו בקאמרי כמה תפקידים שלא נראו לו, עד שאילן רונן ראה אותו בפסטיבל עכו משחק נאצי ב"ריקודו של ג'ינגס כהן" (פרס פסטיבל עכו 1984) ולקח אותו לקאמרי.

הוא קיבל קביעות, שזה כמעט טוב כמו טיטלו (כזכור, תואר, ברומנית). גילם תפקידים ראשיים קומיים ("מבקר המדינה", "ראש משוגע" ועוד), דרמתיים (" המסע של אמא טבורי", "שברי זכוכית", "הסוחר מוונציה" ועוד), מופיע בהצגת יחיד שהקאמרי אימץ ) "הנמר", פרס ראשון בתיאטרונטו, בתפקיד חייל פצוע ששורד בזכות נמרה (ובהצגה קטנה-גדולה, "שעונים" תפקיד של שען הומו יהודי במחנה ריכוז שרצה בעולם וזיכתה אותו בביקורות מחמיאות).

הוא לא מוזמן לשחק בסדרות טלוויזיה או לאירועי השקה ואין לו הנחות סלב. רואים שהוא מפתח שרירים בחדר כושר, ועל הבמה הוא יכול להפיק מגופו גמישויות של לוליין. אבל המלצרית ניגשת אליו קורנת ושואלת "מה רוצה ה-VIP?", ושכנה לשולחן שלנו פונה להגיד שריגש אותה ב"הרטיטי את לבי".

ברוך זכה פעמיים בפרס התיאטרון הישראלי. בתיאטרון הקאמרי היו לו תקופות כאלה ואחרות, הוא דורש את זכויותיו כשנדמה לו שנשכח, הולך להנהלה להסביר את שאיפותיו, הניח מכתב פיטורין, שלח 30 פקסים רצופים בעניין אי מילוי הבטחה.

"כל חיי נאבקתי על תפקידים מרכזיים יותר", הוא אומר. ב-1991 התקבל לתפקיד מרסל גולדברג שתבע מאנשים שרשראות זהב תמורת כניסה לרשימת שינדלר. ברוך התמקח על התשלום עם אנשי שפילברג למרות הצורך בהכנסה נוספת, והיה מוכן לאבד את התפקיד. סוג של מהמר. וכשזכה בתפקיד נפצע בתאונת דרכים (האגן יצא ממקומו) בדרך להופעה של אמנות לעם, ואיבד אותו.

הוא נשוי לאסתי קוסוביצקי, אחת השחקניות המקסימות (קונסטנצה ב"אמדאוס") שפוטרה מהקאמרי בגל פיטורי הצעירים בשנות ה-80. מאז היא מופיעה ושרה במסגרות אחרות: הבימה ("טייבל'ה והשד שלה" ועוד), הקאמרי ("השחף" ועוד), תיאטרון הסימטה, תיאטרון ילדים ונוער, סדרות טלוויזיה כמו "קו 300", "שבתות וחגים" ואחרות. ברוך פגש אותה בפסטיבל עכו ב-1984, כששיחקה במחזה של יורם פורת "הצגת הגולם האחרונה".

ברוך: "אסתי הייתה בהצגה הזמרת של התיאטרון היהודי בגטו. היא שרה יפה כל כך שזה עשה לי דברים".

קוסוביצקי הייתה אז בתקופה של חוסר ודאות מקצועית, התקשתה להחליט על נישואים וברוך נלחם עליה, כמובן. "אמרתי לה 'תסתכלי טוב. ככה נראים היום נסיכים. הדגם ההוא, עם הסוס הלבן, נגמר'".

"אסתי שחקנית נפלאה", הוא אומר, "אבל אין לה יכולת לפעול בעולם מנוכר כמו שחקניות מקצועיות שמסתובבות בשטח. היא פורחת כשלא מערערים על יכולותיה. היא זקוקה לחום, לתחושת בית. אני לא חייב שיאהבו אותי, על אף שאוהבים. אני יכול לתפקד בסביבה עוינת".

יש להם בת שסיימה צבא ובן שעומד להתגייס לחיל הים, לצוללות, יום לאחר קיום הריאיון הזה, וברוך נרגש, גם מפני שיש כאן מין תיקון.

כל חיי נאבקתי על תפקידים מרכזיים יותר. רמי ברוך אריק סולטן

תקופה וייסקופית

וייסקופ שברוך מגלם ב"גטו", המספר את סיפור התיאטרון היהודי בגטו וילנה, הוא חייט קטן לפני המלחמה שיוזם הקמת מפעל ליצור מדים לגרמנים, כדי להציל יהודים כביכול, אבל מתאהב במעמד, בנקניקים, בקוניאק ובפרווה, בקרבה שנוצרת עם קיטל הנאצי, מפקד המחנה, ובוגד בסופו של דבר באחיו.

במסע של "גטו" עם תיאטרון חיפה לפני כ-20 שנים לגרמניה שמעתי שהגרמנים אהבו את וייסקופ, היהודי שמתרפס ומשתף פעולה עם מפקד המחנה הנאצי, קיטל. מביך, לא?
"המחשבות האלה התרוצצו לי במוח. אני מודה שתהיה לי בעיה להציג אותו שם. לא מגיע להם טיהור מצדי".

ניסית להבין אותו, זה אפשרי?
"כשההצגה הועלתה בווינה, בבימוי יוסף מילוא, הביא הבמאי את וייסקופ לקצה הבמה לשיר שיר על עשרת אחיו ואחיותיו שנטבחו על ידי הנאצים. הייתי שמח להצטייד בסיפור כזה. חשבתי על וייסקופים אחרים. יש אצלנו לא מעט אנשים שידעו להתעשר ממלחמות".

אבל וייסקופ בוגד בבני מינו.
"וייסקופ הוא אדם שפועל רק לטובתו האישית. אני חושב שלעולם לא נוכל לשפוט את הדור הזה, ובכל זאת בתוך הכאוס ההוא היו כל מיני התנהלויות של אנשים. אני חושב שליהודים מותר לחקור את התקופה הזאת על כל היבטיה. לנו מותר. בחו"ל יהיו מי שירצו לראות בזה הצדקה למעשיהם. תראי, לא קל לי עם הגילום הזה של וייסקופ אבל כשחקן אני אומר זה כתוב. אני מבצע את המיטב שלי כשחקן ואני יודע שאני מייצג, וגם מבקר, קבוצה מסוימת של יהודים, ואולי אנשים מסוג זה בכלל, שלא רואים את עצמם חלק ממאבק קבוצתי. וייסקופ הוא אינדיבידואליסט, יחיד בעולם, פועל לטובתו האישית. נקודה".

ככה עובד הראש הקפיטליסטי.
"ללא ספק. יש אנשים שיש להם ערך אחד - קדושת הרווח. אנחנו בהחלט חיים בתקופה וייסקופית. ערכים נדחקו לטובת תועלתנות אישית בקפיטליזם החזירי".

יש עונג שחקני בלשחק מנוולים. אני מניחה שאנתוני הופקינס מיצה את ההנאה במלואה כשגילם את חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים".
"זו הנאה קלאסית של שחקן לעשות את זה תוך ידיעה שזו רק הצגה. זה קבור, אני מאמין, עמוק בכל אדם, ואתה נאלץ בתור וייסקופ לחפור למקום ההוא שאם לא כולאים אותו הוא עלול להפוך לדומיננטי. שחקנים אוהבים לשחק מאפיונרים ורוצחים, אבל עם וייסקופ זה אחרת, אני די קרוע איתו. קשה לי עם זה שהוא מייצג יהודים, ואני אומר לעצמי 'גם בין היהודים היו אנשים שהם לא אנשים'.

ואני אומר לעצמי גם שאת הרוע של שיילוק (הסוחר מוונציה) ושל וייסקופ, אפשר להסביר אולי על רקע אהבה שנדחתה. שיילוק היה מוכן לתת הלוואה לאנטוניו בלי שיחזיר לו, אבל אנטוניו דחה את המתנה וגידף את שיילוק. וייסקופ נדחה על ידי גרמניה שהייתה ביתו. כשדוחים אותך כל כך, אתה עלול להפוך לאפל מאוד. ההתנהגות החומרנית היא פיצוי על חוסר באהבה, ברגש. זו תקופה לא טובה לבקש אהבה".

ב-"גטו" משייט רעיון של התגלגלות הרוע הנאצי ביהודים. נפש גרמנית מערה את עצמה לנפש יהודית, בשפת המחזה. כשכתב את המחזה, סובול היה שמאלי יותר מאשר היום. אחת הדמויות גם אומרת שהיהודים ילמדו ליצור לאומנות קיצונית.

"לא יעזור לאף אחד, לעולם אי אפשר יהיה להשוות בין מה שקרה לנו ובין מה שקורה עם הפלסטינים. לתיאטרון מותר להתחבט ולהתלבט ולהעלות שאלות על השפעות שגרם מפגש הנשמות הזה, של מעולל וקורבן, אבל כל ניסיון להסיק מכך שאנחנו עושים לפלסטינים מה שעשו לנו. . . את זה יכול להגיד אחמדינג'ד, שהמדינה הוקמה בגלל רגשות האשמה של אירופה".

אפשר לדבר על נפוליאוניות בהקשר לגובה שלך ולגודל האמביציה?
"לא יודע. אני גם חושב שאני יפה. תבואו ותסתרו את זה".

מה מצב העיניים שלך באמת?
"אני מטפל בהן והן מניחות לי לראות. ואני רוצה לראות כמה שיותר כדי שאם חלילה זה יילקח ממני יהיה לי אוסף תמונות לדפדף בו בחושך, מתוך תקווה שהחושך לא יבוא".