הודו כי טוב: על "ג'רמי פיבן בהודו"
חבל על ג'רמי פיבן (ארי גולד מ"הפמלייה"). בדרך כלל הוא בחור טוב. ב"ג'רמי פיבן בהודו", סדרת הטיולים החדשה שלו, הוא עדיין חמוד, אבל גם מתלהב, מתנשא, קולוניאליסטי וצר אופקים. שמחים שהוא ראה את האור, אבל עכשיו שמישהו יכבה אותו בבקשה
''ג'רמי פיבן בהודו'', שני, 21:00, ערוץ הטיולים
אם ישראלים מוארים עוד מתקבלים בסלחנות, אמריקאים כאלה פשוט מביאים את הסעיף. למה? יכול להיות בגלל שישראלים לוקחים את העניין פחות ברצינות, או שיש משהו בתרבות השאנטי-שרוואלים-לא התקלחתי כשבועיים שיושב יותר טוב על אנשי הלבנט.
אצל האמריקאים שמגיחים דקה וחצי להודו וחיש הופכים לנזירים מוכרי פרארי, זה נראה מזוייף עד כדי שבא לחנוק אותם עם סארי פרחוני.
כמו שלל צרות החיים, עצוב במיוחד שאנשים קרובים ואהובים נופלים חזק. במקרה הזה, הכוונה היא לשחקן האמריקאי ג'רמי פיבן, המוכר כארי גולד מסדרת הפימפים ההוללים "הפמלייה". נכון, ביני ובין פיבן אין היכרות אישית, אבל בתור צופה קבוע של התוכנית וחובב דמותו של גולד, קשה לי לראות אותו מגליץ' למחוזות לא רצויים. מה גם שמדובר ביהודי חם אוהב ישראל, אז על אחת כמה וכמה מתגברות אצלי הדאגה והחיבה כלפיו.
המקרה המדובר הוא המיני סדרה הדוקומנטרית "ג'רמי פיבן בהודו", שפרק הבכורה שלה שודר אמש (ב') בערוץ הטיולים. בסדרה פיבן, שמאס בשאון של הוליווד, מתייר ברחבי הודו, נחשף למנהגים המקומיים, עושה יוגה, מתפלל, פותח את הצ'אקרות ועושה כל מה שאמריקאים שמנמנים ומדושנים עושים במקומות שכאלה.
לחנוק אותו עם סארי. ''ג'רמי פיבן בהודו''
יח''צ ענני תקשורת
קשה שלא להיות ציני מול מסעו המטופש של פיבן ברחבי היבשת האקזוטית. לפיבן, שכל כולו צועק לוס אנג'לס (קרי: טיפוח, משקפי שמש, פוסט-ערסיות וכו'), לוקח בדיוק חצי יום כדי לקבוע ש"יש פה הרגשה רוחנית חזקה".
אחרי יומיים הוא כבר מאמץ מנטרה מקושקשת של "לא להלחם בזה, לקבל את זה". ואחרי יומיים וחצי כבר נפתח הסכר והוא הופך רשמית לגרסא מהלכת של "לאכול, להתפלל, לאהוב" – מחליף במהרה לבגדי הודו, צובע את פניו בצבעי תפילה, מפזם אוממממ לכל כיוון ומתחבר עמוק לספיריטואליות.
שיואו, רוחניקי לי! "ג'רמי פיבן בהודו" יח''צ ענני תקשורת
מין הסתם, זה לא אמין לרגע. עם כל הניסיונות של פיבן להתחבר למקום, הוא לא מצליח להשתחרר מפוזת "האדם הלבן" המתנשאת, שמתבטאת גם בקריינות שלו ("ההודים הם אנשים ידידותיים ואוהבי אדם". באמת? כולם? זה לא נקרא גזענות לקבוע תכונה אחת על מיליוני אנשים?) וגם בגישה המתלהבת שלו מה"אקזוטי", שהיותו "אקזוטי" היא רק בגלל שהוא לא מאל.איי.
דווקא ההתנהגות הדבילית שלו מראה שגם לוס אנג'לס היא מקום אקזוטי לא פחות מדלהי – עיר דחוסה מלאה באנשים ממהרים, לבושים בקודים מובהקים, עם מערכת אמונות מוגדרת ומנהגים מוזרים מאוד (למשל, ניפוח החזה אצל הנשים או שיזוף מלאכותי
אצל הגברים).
אם היו בוחנים את עיר הבסיס של פיבן לפי אותה פריזמה מתלהבת שהוא מעביר על הודו, לא בטוח מה היה נראה משונה יותר.
ועדיין, היתרון של "ג'רמי פיבן בהודו" הוא שהתוכנית פשוט עושה חשק לטייל. כמו בכל אלבום של מטייל שחוזר מהודו, גם כאן התמונות מרהיבות, הטעמים והריחות קופצים מהמסך ואינספור הפרטים והעובדות מוכיחים, שוב, שיש למקום הזה הרבה להציע.
בתור תוכנית של "ערוץ הטיולים" היא יושבת בול, שכן היא עושה את מה שהיא צריכה – מחדירה תאווה לראות מקומות חדשים. רק בבקשה, להשאיר את משקפי הריי-בן והגישה הקולוניאליסטית בבית בביקור הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם