תל אביב תהיה יוהנסבורג
כל המוזיקאים הגדולים שאמורים להופיע אצלנו בקיץ, זכו לפניות של פעילי שמאל ישראלים שהפצירו בהם לבטל את המופע, כמחאה על מדיניות ישראל. בינתיים, היוזמות האלה כשלו (על אף שהארגונים לוקחים קרדיט על הביטולים של סנטנה ושל יו-2). האמרגנים הישראלים מתייחסים אליהם בביטול, אך בחדרי חדרים מביעים חשש אמיתי ואף שולחים מכתבי הרגעה. פעילי השמאל, מצדם, מודים שלא נעים להם לבאס את הקהל אבל הם מנסים "להציל חיים"
כן, זה מצחיק לפחות כמו שזה מכעיס. במיוחד לנוכח העובדה שהפיקסיז היא אמנם אחת הלהקות החשובות, המשפיעות והמוערכות בעולם, אבל מיליוני מעריציה כבר מזמן ויתרו על הניסיון לפצח את פשר הטקסטים המוטרפים והאסוציאטיביים שלה. אפילו בלאק בעצמו לא ממש יודע להסביר למה בדיוק הוא מתכוון בשירים שלו. אחת הפרשנויות הרווחות בקרב מעריצים בנוגע ל-River Euphrates, לדוגמה, היא שמדובר בכלל בשיר על סקס.
מה שברור זה ש-19 פעילי השמאל הרדיקלי החתומים על המכתב שנשלח לפני כמה שבועות לפיקסיז, לא מכירים את הפרשנות הזאת. וגם אם כן, זה לא באמת משנה להם. במכתבם הארוך, המפורט והמנומס במיוחד, שנפתח ב-"Dear Pixies", הם כתבו, בין היתר - ובשיא הרצינות - ככה: "אנחנו לא יכולים שלא לשים לב לדמיון שבין השיר הזה (Euphrates River) למה שקורה בעזה כיום. אחרי המצור הישראלי, ארוך השנים, רצועת עזה מקופחת יותר מתמיד בדלק ובאנרגיה - כמו גם במזון, בתרופות ובדברים הכרחיים אחרים (...) כל גישה נורמלית כלפי ישראל משמעה אישור להמשך המצור הזה. בין אם דאגתם או לא דאגתם לעזה בזמנו, איך אתם יכולים לאפשר לעצמכם לא לדאוג לה היום? (...) אם אכפת לכם מצדק כלפי הפלסטינים ומהאנשים שחיים בישראל, הוסיפו את קולכם לאלה התומכים בגישה שפויה יותר של צדק לכל - וסרבו להופיע בישראל עד שיהיה פה חופש".
הפיקסיז לא שינו בינתיים את תוכניותיהם ליוני הקרוב. גם מטאליקה, אלטון ג'ון וכמעט כל יתר האמנים שאמורים להופיע כאן בקיץ יקיימו את חוזיהם עם המפיקים הישראלים, ובסופו של דבר ייתנו פה את ה"גוד איבנינג, תל אביב" שלהם. כן, על אף שגם הם קיבלו מכתבים דומים מהפעילים הנ"ל, החברים בקמפיין שכותרתו "חרם! תומכים במאבק הפלסטיני ל-BDS (חרם, שלילה וסנקציות) על ישראל מבפנים". למזלם של חובבי המוזיקה בארץ (ביניהם, לבטח, גם כמה מצביעי חד"ש), עושה רושם שהחרם הזה - שרץ כבר חמש שנים - לא בדיוק נושא פרי.
רוני ברקן - סרבן שירות, פעיל בארגוני שמאל שונים ואחד ממנהיגי הקמפיין - דווקא חושב אחרת. "יש אמנים שבהחלט היו קשובים אלינו וניהלו איתנו שיחות ארוכות בנושא הזה", הוא טוען, "למשל, רוג'ר ווטרס וליאונרד כהן".
שבכל זאת הופיעו כאן.
"נכון, לצערי הם הגיעו בסוף, אבל לפחות ווטרס עשה מאמצים כדי להקשיב לנו ולהתאים את עצמו לקריאה הפלסטינית שאנחנו שותפים לה. עובדה שאחר כך הוא הגיע לעזה ביום השנה לעופרת יצוקה, ועובדה שהיום הוא יותר פעיל מכפי שהוא היה בזמן שהופיע בישראל. אני חושב שהוא סוג של התחרט, אבל אני לא יודע אם הוא יצא בקריאה פומבית בנושא הזה".
ומה בנוגע לפיקסיז, למשל, הם הגיבו בכלל למכתב שלכם?
"עד כמה שאני יודע, הפיקסיז לא יצאו בתגובה רשמית או לא רשמית לזה. מה לעשות, יכול להיות שקל יותר לאמן לבטל הופעה מאשר לצאת בהודעה רשמית. ישראל מפעילה מכבש לחצים מאוד חזק על האמנים האלה, ומתייגת את כל מי שמבקר את המדיניות הפושעת והרצחנית שלה כאנטישמי - גם אם הביקורת מגיעה מאדם יהודי ומאד ציוני כמו ריצ'רד גולדסטון".
ובכל זאת, הם לא ביטלו את ההופעה.
"בסדר, הם לא, אבל אני מאמין ששמעת על זה שסנטנה לא יגיע לכאן, ואני יכול להגיד לך שגם יו-2 לא מתכוונים להופיע כאן".
וזו תוצאה של פעילות שלכם?
"אני לא חושב שאיזושהי אמירה פומבית יצאה מהם, אבל הם החליטו על דעתם לא להגיע. הייתי רוצה לקוות שלקריאה שלנו יש השפעה בנושא הזה. מה שבטוח יש לו השפעה זה המדיניות הפושעת של ישראל".
איך שלא יהיה, בהודעה שנמסרה לתקר שורת מטעם מנהליו של סנטנה נאמר רק "אנחנו מצטערים כי לוח הזמנים שלנו מאלץ אותנו לדחות תאריכים מסיומים שכבר נקבעו". זהו. שום דבר על פלסטינים, ישראלים, כיבוש או חרם. "קרלוס סנטנה דחה את הופעתו בארץ
ומה בנוגע ליו-2, למה הם לא יגיעו?
"ההפקה של יו-2 היא ההפקה הגדולה והמורכבת ביותר בעולם, ויש מספר סיבות לכך שלא תתקיים הופעה בישראל השנה. בונו עצמו פרסם מאמר ב'ניו יורק טיימס', שבו הגה את רעיון 'פסטיבל אברהם', שיתקיים בירושלים, ותוך כדי זה ציין גם את השפעתה החיובית של המוזיקה בפתרון הסכסוך באירלנד".
מה שלא ממש עושה רושם על מי שדורש ממנו כעת להחרים את ישראל.
"נכון. פעילי השמאל משדרים במה שהם אומרים ועושים רק את סלידתם ממוזיקה. אחרת, אי אפשר להסביר מדוע הגעתם של אמנים לישראל כל כך מצערת אותם. זה גם ממש לא נכון שרוג'ר ווטרס וליאונרד כהן הביעו צער על ביקורם בישראל, כמו שאותם פעילים טוענים. זה לא קרה".
למעשה, השמועות בנוגע להופעתה של יו-2 בישראל במהלך 2010 הופרכו על ידי חברת "לייב ניישן", המפיקה את הופעותיה, עוד בפברואר השנה - מה שקרה במקביל לפרסומים בתקשורת האירית ובמקומות נוספים על פניות שנעשו אל הלהקה מטעם ה-PACBI (הקמפיין הפלסטיני שמקדם את עניין החרם האקדמי והתרבותי על ישראל).
המחרימים, אגב, לא מכוונים את הפניות הללו אך ורק לאמנים בסדר הגדול הזה. פרט לפיקסיז, מטאליקה, אלטון ג'ון (שקיבל בפברואר מכתב מאנשי אקדמיה בריטים, שדרשו ממנו לבטל את הופעתו בישראל), קולדפליי , רוג'ר ווטרס וכדומה, מתברר שגם אמני שוליים, כמו להקת יו לה טנגו ואמן ההיפ-הופ הוותיק גיל סקוט הרון, נמצאים חזק על הכוונת. יו לה טנגו אמנם הגיעו בסופו של דבר, אבל יש כרגע דיבור על כך שסקוט הרון, שאמור להגיע לכאן ב-25 במאי, דווקא זורם עם החרם. על פי פרסומים שהפיץ הארגון "מדינה דמוקרטית אחת", המוזיקאי הודיע באחרונה על ביטול הופעתו בתל אביב במהלך הופעה בלונדון, שבה נכחו כמה מפעילי הקמפיין.
זאת אומרת שאתה, כמפיק מופעים בישראל, לא חושש מהקמפיין הזה?
"מה פתאום. בסופו של דבר, האנשים האלה מעוררי רחמים. לא ממש ברור מה המטרה שלהם ומה הם מנסים להוכיח. אף אחד לא מתרגש מזה. הסיבה היחידה שבגללה אמנים לפעמים חוששים לבוא לכאן היא האיום הביטחוני - ורוב האמנים עושים את ההפרדה בין זה לבין דעות פוליטיות. אני, בכלל, חושב שהמכתבים האלה יוצרים אפקט הפוך: הרבה פעמים, להקה שמקבלת מכתב כזה דווקא יותר רוצה להגיד מה שיש לה. הרי בסך הכל זה עניין של יחסי ציבור, רק הצגה לתקשורת".
אבל הצגה שנמשכת זמן רב, ואף צוברת תאוצה משנה לשנה. הרגישות המדוברת אמנם לא ממש חדשה - גם פיטר גבריאל, למשל, פרו-פלסטיני מוצהר, התלבט קשות לפני שהסכים להגיע לפארק הירקון ב-1994 (אחרי שניסה להופיע גם בסיני, ולא קיבל אישור לכך מהמצרים) - אבל עושה רושם שכיום מדובר במגמה כוללת יותר. פול מקרטני, מרסדס סוסה, סנופ דוג, בראנפורד מרסליס, הגורילאז וביורק הם רק חלק מהאמנים שקיבלו מכתבים מפעילי החרם בשנים האחרונות. לטענתם של הפעילים, הסיבה לכך שביורק והגורילאז, לדוגמה, לא הגיעו לכאן בסופו של דבר, קשורה בדיוק לזה. גם אם הם עצמם לא הודו בכך בפומבי.
"אסור לשכוח", אומר נדב ברונשטיין, אחד הפעילים המרכזיים בקמפיין, "שהחרם הבינלאומי והאמברגו שעשו בזמנו על דרום אפריקה היה זה שהכריע לטובת הפסקת האפרטהייד. אני מקווה שלא נגיע למצב שבו כל העולם יחרים גם אותנו, אבל אני חושב שמה שאנחנו עושים עכשיו זה דבר חשוב מאוד. נכון, זו לא פוליטיקה יפה, אבל נראה שאין ברירה - ואם מדובר בלהקה כמו הפיקסיז למשל, שהיא בעלת מסרים ליברליים ואנטי מלחמתיים, אז עוד יותר ברור שאסור להם לבוא לכאן. אני מאוד מאוד מקווה שהם באמת יחליטו בסוף לא לבוא, וייצאו בהודעה שזה בגלל זה. זה צעד יותר יעיל מאשר לבוא לכאן, לשתף פעולה, להרוויח בוכטה, לגרום למפיק להרוויח ולהגיד בהופעה 'טוב, זה לא כל כך יפה מה שאתם עושים בעזה'. זה' יורים ובוכים' קלאסי".
בסדר, אבל במה חטאו מעריצי הלהקה?
"זו באמת שאלה טובה, אבל אני מאמין שאם הישראלים יבינו שאמנים בעולם מחרימים אותם בגלל המדיניות הנפשעת של המדינה שלהם זה עשוי לגרום להם להפעיל לחץ על הממשלה. אני יודע שזה אולי נשמע מוזר, אבל אני חושב שלאנשים הגונים אין ברירה אלא לתמוך בצעדים האלה שלנו".
בין 19 הפעילים החתומים על המכתב שנשלח לפיקסיז נמצאים, פרט לברקן וברונשטיין, גם אנשים כמו פרופ' רחל גיורא מאוניברסיטת תל אביב (שחתמה בעבר על העצומה לשחרור טלי פחימה), עפרה בן ארצי (גיסתו של בנימין נתניהו), ד"ר דורותי נאור (פעילת הגדה השמאלית), איריס חפץ (פעילה בברלין למען זכויות הפלסטינים), וכמובן, טייס הקרב לשעבר (ומושא שירה הידוע של איה כורם) יונתן שפירא, שהפך בשנים האחרונות לאחד הדוברים המרכזיים של השמאל הרדיקלי בארץ.
אפשר להניח שחלק מהאנשים האלה עושים את מה שהם עושים על אף שהם בקטע של רוקנ'רול. לטענת שפירא, השוהה בתקופה אחרונה בארצות הברית, הוא אפילו נמנה עם מעריצי הפיקסיז. "בחודש הבא אני מגיע לארץ, ואני צריך לחיות עם זה שאמנים מחו"ל שאני אוהב לא יבואו לשעשע אותי", הוא אומר.
אל תדאג, לפחות כמו שזה נראה כרגע, הם דווקא כן יבואו.
"מה לעשות, הדברים האלה לא קורים ביום אחד. גם בדרום אפריקה לקח הרבה זמן עד שגורמים מכל העולם התחילו לפעול נגדה ברצינות. אבל עדיין, את התהליך הזה כדאי להתחיל עכשיו, לפני שתהיה עוד מלחמה וימותו עוד אנשים. אנחנו עושים את זה רק כדי שלא ימותו עוד אנשים".
אתה בטח מודע לכך שלא מעט אנשים בארץ, ביניהם אנשי שמאל מובהקים, שוקלים עכשיו להרוג אתכם.
"כן, אבל דווקא בגלל שאני כל כך אוהב את המקום הזה, אני מרגיש חובה לעשות הכל כדי לשפר את המצב הקטסטרופלי שקיים בו".
בקיצור, אתה לא מאמין שמוזיקה יכולה לקרב לבבות, לגשר על סכסוכים וכדומה.
"זה היה אולי רלוונטי לפני 20 שנה. היום הגיעו מים עד נפש. החברים שלי, שמפציצים ילדים בעזה, מצביעים למרצ, אז מה זה עוזר? אם אתה הולך להופעה של רוג'ר ווטרס, שר איתו שירי אנטי מלחמה ואז קם בבוקר ומפציץ בית ספר - מה זה משנה?".
ובכל זאת, גם אם פעולותיהם האחרונות של הארגונים הפלסטיניים ותומכיהם הישראלים מהוות כרגע מכה קלה בכנף בעבור מפיקי המופעים בארץ, הן עדיין נתפסות כמטרד שעשוי להתפתח בעתיד לכדי בעיה של ממש. "יש לזה השפעה", אומר אילן אלקיים, מבעלי חברת אלייב פרודקשנס. "אמנם עדיין לא נקלעתי למצב שבו אמן אמר לי שהוא לא בא כתוצאה מהדבר הזה, אבל אתה יודע, אין עשן בלי אש. זה לא סתם. יש אמנים שמראש מפחדים להגיע לכאן, ואז באים אנשים כאלה, משכנעים אותם לא לבוא, ולפעמים דבר כזה יכול להיות הטריגר. מצד שני, ברור שחרם תרבותי מהסוג הזה יכול ליצור גם מצב של אנטי כלפי מי שמכריז עליו. הרי אנשים רואים את זה ואומרים 'איזה מניאקים הם'. סך הכל, מדובר פה באנשים שרוצים תשומת לב. מה, הם לא נהנים מהחיים פה בארץ? הם לא הולכים למסעדות ויוצאים לבלות? מה זה השטויות האלה?".
אתה חושב שסנטנה, למשל, ביטל את ההופעה בארץ בעקבות החרם הזה?
"לא יודע. יכול להיות שיש אמנים שיש להם מה להפסיד, ושאם הם יופיעו פה זה יעשה להם נזק במדינות ערב".
גם שוקי וייס ראה לנכון להתייחס למכתב שנשלח לפיקסיז, ןאף ניסח מכתב נגד ארוך ומושקע במיוחד. "אנחנו לא שותפים לדעה שהשתקת האמנויות ו/או האמנים תביא לידי פתרון בעיה כלשהי, אלא בדיוק להפך", הוא כתב שם, "חשוב שאמנים ימשיכו להוות שגרירים של רצון טוב בעולם ולהפיץ את בשורתם באשר תהיה. היו מקרים שבהם אמנים ביקשו להביע הזדהות עם מטרה כלשהי, ותמיד עודדנו אותם להגיע לארץ ולבטא את העולה על רוחם - וזאת מסיבה אחת פשוטה: הם יכולים. ישראל נשארת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בה כל אחד מוזמן להתבטא כרצונו. אין צורך לפגוע בתרבות כדי להעביר מסרים ואין צורך לפגוע באוהדי המוזיקה ולהעבירם בנפתולי הפוליטיקה האזורית באמצעות מסע הפחדות לאמנים בינלאומיים".
"כמובן שהוא כתב שם דברים לא נכונים עובדתית", טוען רוני ברקן בתגובה למכתב התגובה. "בין השאר, הוא אפילו טען שאנחנו מבצעים 'טרור תרבותי'. זה שטויות. בכלל, על כל פסקה שנאמרת שם, אני יכול להסביר למה ההפך הוא הנכון, אבל עצם זה שהוא השקיע במכתב זה גם מראה משהו. אז נכון, שוקי וייס הוא אדם פרטי, אבל ברגע שהוא מכריז שהוא שגריר של ישראל, אז בהחלט יש לי משהו שאני יכול להיאבק בו. אני לא נאבק בשוקי וייס האדם. אני נאבק בשוקי וייס שלוקח על עצמו להיות שגריר של ישראל - ואגב, הוא אכן לוקח את זה על עצמו באמירות שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם