כמעט מפורסמים: על מסע ההופעות של Got No Shame
מה עושה להקה ישראלית צעירה שחולמת לקרוע את אמריקה? במקרה של Got No Shame, שבה מככב אלישע בנאי, הבן של יובל, התברר שזו משימה די פשוטה: צריך רק לתפוס מטוס, לשכור ואן, להתחבר למגבר ויאללה להסתער
"כל אחד רוצה להיות רוק סטאר", בטוח אלישע. "אם היית שואל את אבא שלי איפה הוא היה מעדיף להופיע, אני בטוח שהוא היה אומר שעם יו 2. עם כל הכבוד לשוק בישראל, אין לנו מקום. המוזיקה שלנו פונה לקהל האמריקאי ובאמת לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה ככה. לא משנה כמה אנשים היו באולם - אלף, מאה, או חמישה - הם עמדו עם פה פעור. קיבלו את מה שהם אוהבים. נשים בנות 40 באו לקיי מל וצעקו 'אתה מדהים'. בארץ אתה תמיד עם אותן ילדות".
הלהקה הוקמה ב-2005 ולפני שנה הוציאה דיסק ראשון שרובכם בטח לא מכירים. כשעלה בפעם הראשונה רעיון מסע ההופעות בארצות הברית היה זה הגיטריסט לשעבר, מתן ארגס, שקיבל רגליים קרות. עם כל הכבוד, זו חתיכת הוצאה. להקת שוליים מממנת גם טיסה, גם מלונות, גם רכב שכור ובמקרה הטוב היא תרוויח כסף לשתייה ופיצוחים. רק שחרף עזיבתו של ארגס, החבר'ה הפגינו נחישות של עכשיו או אף פעם.
בקליפורניה יש אחלה סצנה. להקות, מועדונים והכי חשוב - האנשים החשובים בתעשייה מסתובבים ומחפשים את הלהיט החדש. אולי, על הדרך, הם יקלטו אותך באיזה חור ויהפכו אותך לאמריקן איידול.
"חילקנו בינינו תפקידים לארגון המסע", משחזר ג'סי. "הכל בעזרת חיפוש באינטרנט, בגוגל ובמייספייס. אני השתדלתי ליצור קשר עם מועדונים ולהקות בצפון קליפורניה. לביא התמקד בדרום. קימל ניסה, באמצעות קשרים, ללכת על לוס אנג'לס ואלישע היה צריך לאתר הרכבים חדשים". ללהקות האמריקאיות יצא מישראל מייל בנוסח הבא: "אהלן חבר'ה, שמענו שיש לכם להקה. אנחנו מישראל ויש לנו מוזיקה טובה. אפשר להרים איתכם הופעה?".
דווקא מועדון "דיאבלו" במדינת אורגון היה הראשון שנתן תשובה חיובית, יש מקום ותאריך פנוי. מפת קליפורניה הלכה וכוסתה בנקודות קטנות, מסע ההופעות של פורצי הדרך מישראל לבש צורה עד שנסגר סופית עם 11 הופעות ב-14 יום נטו. ב-31 במארס הלהקה המריאה לפילדלפיה, משם תפסה קונקשן ללוס אנג'לס. בשדה חיכה ואן פורד שכור בצבע לבן. לא היה זמן להיפטר מהג'ט לג. קימל ניווט לחנות אופיס דיפו הקרובה, להמשך המבצע המאורגן. בירכתי החנות ישב ג'סי על המחשב עם הלוגו של הלהקה ותאריכי ההופעות. הוא לא זז עד שיצא עם פלאייר מדוגם. עכשיו היה צריך לאסוף ציוד.
החבר'ה של להקת הפאנק הישראלית יוסלס איי.די השאילו להם מערכת תופים מהמחסן. טל, מוזיקאי מקומי, הלווה מגבר ומשם נסעו לגיטאר סנטר, המכה של המוזיקאים. מפרטים, כבלים לגיטרות, סטנדים לתופים. ג'סי, מספרים, מאוד פדנט. "עד עכשיו אני מצטער שלא מכרתי את הגיטרה שלי ולקחתי אחת אחרת", אלישע ממלמל. "אתה לא מאמין איזה גיטרות יש שם. נכנס לחנות וקיר, בגודל של הכותל המערבי, מלא". הערב ירד על לוס אנג'לס. הלהקה כבר הייתה תשושה מהמסע המפרך, מה עוד שלמחרת הסיבוב היה אמור להתחיל. מצאו מוטל זול עם פקידת קבלה הודית שעמדה מעבר לזכוכית משוריינת. 69 דולר ללילה.
למחרת, על הבוקר, השכמה מוקדמת. הוואן עשה את הדרך הארוכה לסטוקטון שנמצאת דרומית לסקרמנטו. עיר פועלים שעובדת ביום ושותה בירה בלילה. זה היה ערב להקות במועדון שנראה כמו חצי מתנ"ס. Got No Shame עלתה לבמה אחרי להקת Why I Hate. שם זה לא כמו פה, ההופעות מתחילות בשמונה, בשבע כבר צריך למקם את הציוד ולחמם גרון.
אחת הלהקות ישבה בבר סמוך ואני ואלישע אמרנו שנלך לבדוק", מספר קימל. "בר אמריקאי טיפוסי. הזמנו בירות וכנראה זה היה שילוב של
עוד לפני ההמראה לארצות הברית, בגלל מדיניות החיסכון והתפרנות, הוחלט שלא שוכרים יותר מחדר אחד לכל החמישה, גג 50 דולר ללילה (חוץ ממקרים קיצוניים) כשהחלוקה ברורה. על מיטה אחת לביא עם קימל, כי הוא היחידי שלא נבהל מהנשימות של הסולן בזמן השינה. שובר על הרצפה, כי הוא לא אוהב לישון עם אף אחד, וג'סי הנחרן עם אלישע הדברן. "יום אחד אני מתעורר ורואה את הראש שלו על הגב שלי", מספר אלישע חוויות מהגיבוש. "אתה מדבר?, ג'סי נשף לעברו. "מתוך שינה צעקת 'קאובויים, קאובויים'".
הלהקה חזרה ליום חופשי בלוס אנג'לס. עוזי, חבר של קימל, המתגורר בעיר, אמר שהוא יעשה להם קצת גוד טיים לפני שהם נכנסים לטראנס ההופעות. הוא לקח אותם למסעדה מקסיקנית ואת מי הם רואים על הבר? בילי גיבונס, הגיטריסט של זי.זי טופ האגדית, מרוקן מרגריטות. אחרי סדרת צילומים משותפת, עוזי הבטיח שזה לא סוף החוויה. הם ירדו לבר סיניסטר, מקום שמשלב סאדו-מאזו עם מוזיקה משנות השמונים. להקת ערפדים ניגנה בקומה התחתונה, בקומה העליונה הצליפו בשוט. אחרי שעה קימל אמר לחבר שהם מיצו, יש מחר הופעה.
"למרות שאסור להגיד, היינו ילדים מה זה טובים", מודה אלישע. "לא הייתי צריך לקחת כלום לחיזוק, כי ישר נרדמתי". קימל : "בגלל שאני הסולן כל הזמן פחדתי מה יקרה לגרון. הסתובבתי עם בנדנה כדי לשמור אותו חם ואתה קולט? לא שתיתי, כי לא צריך. האדרנלין כל כך גבוה, אתה מתרגש מהסיטואציה. אתה יודע שיש לך עבודה. כושר שיא".
ב-4 באפריל נסעו ללומיטה שבפרברי לוס אנג'לס, להופעה ב"ריקי ג'ינס", בר אפלולי וקטן. יחד איתם הייתה אמורה להופיע להקה של ארבעה אחים, פור קורנרס אוף פיין. עוד הם באים להוציא ציוד ניגשה אליהם איילין, הסולנית של הלהקה המקומית. "ענקית - ואני מתכוון בגודל", מספר קימל. "כשהוצאנו את המגברים היא באה ואמרה 'תנו לעזור'. לקחה ציוד ששניים מרימים יחד כאילו זה מחברת תווים. פינתה לנו את הוואן תוך חמש דקות. בסוף ההופעה היא באה עם חולצות של הלהקה, כולן אקסטרה לארג', וחילקה".
אין כמעט כסף בהופעות האלה. מאה-מאתיים דולר גג לכולם יחד, לפעמים רק שלושה פתקים לשתייה לכל נגן. אז כדי לכסות את ההוצאות, הלהקה הביאה איתה 70 דיסקים למכירה ועוד 80 חולצות, שהוציאו במיוחד לסיבוב. אחרי כל הופעה פרשו את הפריטים בפאתי האולם וההכנסות מימנו את המוטלים והדלק. "אלפי להקות כמונו מסתובבות ומחכות לרגע המתאים", מסביר קימל. "רואות את הבית כמה שבועות בשנה וכל הזמן מחכות לפריצה. ברגע שמישהו רציני יחליט שזה הזמן, הוא ידחוף כמה קליפים לאם-טי-וי ויארגן הופעות באולמות הכי מפורסמים. יעברו שנתיים-שלוש עד שהם ייכנסו לתודעה של כל אחד ואז יעשו את הכסף".
עם כל הכבוד לאיילין ולבר האפלולי בלומיטה, בלהקה ידעו שזה רק חימום לקראת ההופעה למחרת ב"וייפר רום" שבלוס אנג'לס. מקום קטן, אבל עם היסטוריה. ג'וני דפ שותף בניהול וכוכב הקולנוע ריבר פיניקס מת שם ממנת יתר בהאלווין של 1993. על הבמה הזו יש מצב שמישהו ישים לב שאתה קיים.
"בכניסה האחורית היה דורמן גדול שראה כבר הכל בחיים. קשוח, מדבר מלוכלך", מספר אלישע. "לא עניין אותו שבאת במיוחד מישראל, שעבדת קשה. אני בא להיכנס חמש דקות לפני ההופעה והוא שואל: 'מה אתה עושה?'. אני אומר לו 'צריך לנגן עכשיו' והוא עונה בקרירות: 'אתה תעבור את הקו רק כשאני אגיד, מבין?'. יש סטייל למקום. הכרוז מודיע את שם ההרכב, הפרגוד נפתח ובמשך 40 דקות אתה צריך לתת את השואו של החיים. קימל קפץ, אלישע נתן בגיטרה, ג'סי בתופים. בסוף הברמן בא ואמר שהרבה זמן לא שמע מישהו כל כך טוב ואפילו הדורמן, מהכניסה האחורית, חייך ופתח את הדלת.
לא היה זמן להיכנס לאופוריה מהתגובות בלוס אנג'לס. למחרת חיכתה הופעה בלנקסטר, 110 ק"מ צפונית לעיר הגדולה. אמנם לא רחוק מדי, אבל זה אמור היה להיות ערב להקות יוקרתי. חצי שעה לפני שהגיעו התקשרו לאמרגן כדי לדעת מתי להיכנס ואיך בדיוק. הבחור מהצד השני של הקו התפלא. "לא אמרו לכם שהערב בוטל?", שאל . "כל הלהקות האחרות יודעות את זה מזמן".
"מה זאת אומרת? באנו מישראל, איך אין היום הופעה", צעק ג'סי בעצבים. האמרגן התנצל על אי ההבנה והבטיח שינסה למצוא להקה מקומית, בר פתוח ויאלתר משהו לאותו ערב. "אמרנו שניסע לשם בכל מקרה לאיים, להפחיד אותו", ג'סי מספר. "זו הייתה הופעה שהיינו אמורים לקבל עליה 150 דולר. ואם לא, אז גם הלך הכסף של הדיסקים והחולצות שהיינו אמורים למכור". הוחלט לנסוע ללנקסטר ואם לא האמרגן, ייכנסו לאיזה בר, יגידו לבעל המקום שהם להקה עם ציוד ומוכנים לתת 40 דקות, רק שירשה להם לנגן.
כיוונו את הג'י-פי-אס ונסעו ללנקסטר. "לא יודע מה קרה למכשיר, אבל הוא לקח אותנו לפארק קראוונים נטוש כזה. מחסנים ישנים, בתים הרוסים. ממש באמצע מדבר", נזכר ג'סי. "אמרנו 'היי, אמורה להיות פה עיר עם מועדונים', והכל מסביבך כלבים נובחים. הגענו בסוף לשלט מחורר בכדורים: 'אזהרה, שטח אש של חיל האוויר'. זה היה מלחיץ".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא בסופשבוע החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם