אשר צרפתי: "אני כבר הרבה זמן לא חולם"
אשר צרפתי היה פעם מבכירי השחקנים בישראל. אבל שילוב של אלכוהוליזם וחיבה להרס עצמי דרדרו אותו אל תחתית החבית. הוא כמעט אינו עובד, חי בדלות ומנותק מאשתו ומשלוש בנותיו. לרגל סרט שנעשה עליו, וישודר בפסיטבל דוקאביב, הוא מסביר מדוע השנה הראשונה לחייו - זאת שבה הוריו נמלטו איתו מפני הנאצים ביוון - למעשה חרצה את גורלו
הקטע הקשה השני מתרחש כאשר צרפתי מספר שבשל הקשיים שלו לחיות עם אשתו ואם בנותיו, השחקנית ריטה שוקרון, הוא בונה לעצמו מעין כוך בדירתם המשותפת. יש משהו כל כך נוגע ללב, אפילו מביך, בלראות אדם לא צעיר, שהשיג משהו בחייו, מאבד שליטה - מקצועית ואישית - בצורה כה טוטאלית.
"במובן מסוים הרגשתי מבוכה", מספר צרפתי על חוויית הצפייה שלו בסרט. "בעיקר כי יש שם רגעים שלא מחמיאים לי כל כך. אבל אני חושב שהבמאית עשתה עבודה טובה מאוד. היא קלטה אותי במקומות מאוד אנושיים ואינטימיים. אני מסתכל על עצמי בסרט ואני לא רואה את עצמי מזייף. משחק. אני רואה משהו אמיתי. אני גם זוכר מהצילומים, שבשלב מסוים זה התחיל להרגיש אפילו נעים, להשתחרר ככה, להיחשף".
זאת המטוטלת בחייו של שחקן, לא? האהבה לחשיפה מול הרצון להרשים.
"נכון, אבל במהלך הצילומים הצלחתי ללכת עם הקוטב של החשיפה ממש עד הסוף ולא להיות מודע לעצמי. תמיד גם הייתי שחקן שפחות רוצה להיראות טוב ויותר רוצה לזעזע. להוציא אנשים הביתה המומים. ואני חושב שאת זה הסרט עושה. בסופו של דבר, גם ברגעים הקשים שהסרט מציג אני אוהב את עצמי, אבל זה קשה. תחשוב על מצב שאני נאלץ לבנות לי קיר. לבודד לעצמי חלל כמו איזה חומת ברלין כזאת כדי להפריד ביני לבין שאר הבית".
זה היה פחות מביך אם היה לך יותר כסף ויכולת לשכור דירה?
"כן, זה היה משפר את המצב, אני חושב".
לפני שנה פורסם שהצהרת בבית משפט שאינך יכול לשלם מזונות. אמרת שבגלל מצבך הנפשי אתה לא יכול לזכור טקסטים.
"אני לא אמרתי דבר כזה".
פשיטת הרגל שלך אושרה השבוע.
"אל תאמין לכל מה שכתוב בעיתון".
וכך, הוא מסרב בתוקף להמשיך לדבר על הנושא. ככה נראית השיחה איתו. קופצנית, לעתים ברורה ולעתים לוטה בערפל, לפעמים הוא חד מאוד ולפעמים סותר את עצמו. אז אני עובר לנושא כאוב אחר: דעיכתו של מי שפעם היה כוכב גדול, וכיום כמעט לא מקבל הצעות - לא כבמאי ולא כשחקן - ונאלץ לכתת רגליו בין מתנ"סים עם שחקנים חובבים כדי להרים איזו הפקת פרינג' מקרטעת. "זה לא מפריע לי", הוא אומר בתוקף, "מי אמר שאין לי הצעות?".
יש הצעות? אולי אני לא יודע. ספר עליהן.
הוא שותק. אחרי דממה ארוכה הוא אומר: "אם אני אציע הצעה טובה ייתנו לי".
הצעת?
"לא".
מציעים לך?
"לא".
נו? אז אין.
"טוב, אז עכשיו אין. אחר כך יהיה. למה, אתה עסוק כל השנה?".
לא, אבל אני רוצה להיות. אתה לא?
"אולי לא. אני רוצה שתהיה הצעה טובה. שיהיה משהו מעניין. מיוחד. אם אין אז לא מעניין אותי ואני מעדיף לא לעשות. תמיד הייתי כזה. גם בשנות ה-70, כשהייתי כוכב גדול בתיאטרון ורצו אותי מאוד. לא גמרתי את חיי. לפעמים אני שחקן ולפעמים לא. לפעמים אני סתם בן אדם שיושב בקפה
מאיפה מגיעה התכונה הזאת?
"לא יודע. אני קצת מכור כנראה לקטע הזה של להיות אחרת. מה שכולם עושים אני ישר, אוטומטית, עושה ההפך. כמו ילד. תיעבתי את התיאטרון הממוסד. אני מתעב אותו עדיין. צבוע, ממוסחר, פחדן. היה ונשאר. אפילו יותר היום מאשר פעם. כל ההצגות נראות אותו דבר. רק מדי פעם, לעתים רחוקות, יש איזו קבוצה, בדרך כלל של צעירים, שעושה משהו אחר. בדרך כלל, כשזה מחזה ישראלי, פשוט עושים אותה נוסחה שוב ושוב ושוב, או לוקחים הצגות מחו"ל ומעבירים אותן לפה. זה איום ונורא, אז אני לא רוצה להיות חלק מזה".
או-קיי, אתה לא אוהב את התיאטרון הממסדי, אבל אתה גם לא עושה מחוץ לממסד. לא חסר לך?
"לא. אני כבר לא צעיר. לא בוער לי בתחת. יש לי חברים, עניינים. אני לא יכול לעשות סתם. אני צריך איזו בערה, למחזה או לשחקן או למשהו. עד שזה לא בא אני לא עושה. אני לא בטוח שאני מתגאה בזה. יכולתי להיות בן אדם עשיר מאוד היום אם הייתי עושה יותר. אולי גם יציב יותר, אבל אני כזה. מה לעשות. אולי זה משהו יווני כזה, כמו המוצא שלי. אני נהנה יותר להגיד 'לא' מאשר להגיד 'כן'".
אז ממה בעצם אתה חי?
"גונב".
בהמשך לשיחה על כסף צרפתי צוחק על כך שהיה לו במשך השנים תחביב יקר מאוד: אלכוהול. "הייתי שיכור", הוא אומר על עצמו בנחרצות. "הגמילה הייתה קשה מאוד. עשינו חזרות בהבימה להצגה 'העלמה והמוות' עם אלכס פלג ולאורה ריבלין. אני הייתי מגיע לחזרות מפורק לגמרי. חרדות נוראיות. תמיד היו לי חרדות מפני קהל, אבל האלכוהול איכשהו העלים אותן. עכשיו, בלי האלכוהול, הייתי משותק. לא אוכל, לא שותה, כלום. לא מסוגל לזוז ולדבר בחזרות מרוב פחד.
בסוף קרסתי. אשפזו אותי בבית חולים. לאורה המתוקה הייתה באה ומביאה לי אוכל. מרק, דבש. בהצגה הראשונה היה צריך פיזית לדחוף אותי לבמה כי לא יכולתי לזוז. אבל התגברתי על זה. ההצגה הייתה הצלחה גדולה ומאז אני לא שותה. אולי רק פה ושם, אבל לא הכמויות ולא התדירות של פעם. לפעמים יש נפילות. אלכוהוליסט הוא תמיד אלכוהוליסט, גם אם הוא לא ישתה עשרים שנה. אז רואים רגע בסרט שבו אני שותה יותר מדי ומשתכר, וברגע הזה רציתי ששלומית תצלם יותר, אבל היא צילמה בעדינות. רק חלק".
מאיפה זה מגיע, לדעתך, האהבה הזאת להתפלשות בבוץ?
"כשהייתי בן שש אמא שלי סיפרה לי איך כשהגרמנים הגיעו לעיר של הוריי ביוון, הם ברחו ואבא שלי לקח אותי על הידיים. הייתי תינוק. בן שנה אולי. הם ברחו והתחבאו וכשהגרמנים עברו אני התחלתי לבכות, ואבא שלי סתם לי את הפה והתחיל לחנוק אותי כדי שלא אסגיר אותם. הוא התכוון לחסל אותי. אז אני חושב, אם לעשות לעצמי איזה ניתוח פסיכולוגי קטן, שהעניין הזה של להיות דחוי התחיל משם. מאז אני כאילו מאתגר אותם. בודק אם ירצו אותי גם אם אגיד לא ועוד לא ועוד לא. ובכל פעם שרוצים אותי אני ישר צריך לבדוק שוב. ומשם אולי גם באה השתייה, וההתפלשות הזאת בבוץ, כמו שאתה קורא לה".
אתה מדבר על אבא שלך בסרט. אתה מתאר איש קשה ומתעלל אבל אומר שסלחת לו. אני חייב להגיד שזה לא משכנע. ההרגשה היא של שחקן שמנסה לשכנע מישהו, אולי את עצמו, שהוא סלח.
"אבא שלי מת לי בידיים. בבית החולים, יום אחרי יום ישבתי איתו, מחזיק לו את היד. אבל תשמע, יש פצעים שלא נרפאים. רצו להרוג אותי! אתה מבין איזו תובנה נוראית זו בשביל ילד? ואחר כך גלגלו אותי בכל מיני מוסדות כי לא ידעו איך לגדל אותי. ברור שזה יוצר איזה קושי בחיים. כמובן שהייתי רוצה אבא שאני אוהב מאוד וקרוב אליו מאוד ומעריך אותו ושאני לא חושב שהוא איש חלש כמו שחשבתי על אבא שלי, אבל מצד שני זה עשה אותי מי שאני. ואני לא מתחרט על כלום. היו לי חיים לא קלים, אבל כל רגע היה מעניין".
איך לדעתך השפיע האבא שהיה לך על האבא שהפכת להיות?
"עצוב לי להגיד, אבל לא הייתי אבא טוב. אני מצטער על זה מאוד. היחסים שלי עם הבנות שלי (יש לו שלוש בנות בגילאי 32 20 ו-18, י "א) לא טובים. לא ידעתי להיות שם בשבילן. הייתי מנוכר. הייתי מרוכז בעצמי, בעבודה, בשתייה. היום זה כבר מאוחר מדי, אני חושב. אני נותן להן כסף, קונה דברים, אבל היחסים לא טובים ולא קרובים. אני לא יודע להיות אבא. לא היה לי ממי ללמוד. קשה לי לדבר על זה. היחסים שלי עם הבנות כבר הרוסים, אני חושב. זה כואב לי מאוד".
יש תקווה לשינוי, אתה חושב?
"אולי כשהקטנות יתחתנו. הן ייצאו מההשפעה של האמא, יתרככו קצת. אולי אז, אני מקווה".
אגב תקוות, על אף שאתה אומר שאתה מרוצה מהחיים שלך כמו שהם, על מה אתה חולם?
"מבחינת תקוות, אני רק מקווה שהבנות שלי יהיו מאושרות".
ועל מה אתה חולם בלילה?
"אני כבר הרבה זמן לא חולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם