ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

ערבי טוב הוא ערבי אילם: ראיון עם יוסוף סוויד

יוסוף סוויד ראה מה קרה לשחקנים ערבים שפתחו פה גדול ונעלמו מהבמה. לכן הוא העדיף לשתוק ולבלות עם חבריו היהודים-שמאלנים. אבל אז אמרו עליו שהוא ערבי מחמד והוא התחיל לדבר. וחטף. ושתק. וחטף שוב. ובכל זאת, סוויד (שנשוי ליהודיה וקרא לבנו סול, קיצור של סולימאן) מתעקש על אופטימיות. הרי הוא מככב בהצגה חדשה בתיאטרון הלאומי של ישראל. רק תשנו את הדגל וההמנון ויהיה בסדר. אולי

במהלך צילומי "הבועה" צץ לכוכב הסרט יוסוף סוויד רעיון לכתיבת תסריט. סיפור על רוצח סדרתי ערבי, שמסע הנקם שלו אינו קשור לזהותו וליחסים המורכבים בין העמים.

"סיפרתי את הרעיון לאיתן פוקס", מספר סוויד, "והוא אמר לי 'זה מוקדם מדי. צריך התפתחות מנטלית. גם היהודים וגם הערבים עדיין לא מוכנים. הכול כאן עדיין נבחן בקונטקסט הדתי והלאומי".

סוויד לא המתין שמשהו יזוז פה, במזרח התיכון. הוא התיישב והתחיל לכתוב את התסריט, שעליו הוא עומל בימים אלה. גם בחיים האישיים שלו הוא לא הולך לפי הנרטיב המוכר. סוויד נשוי לבמאית התיאטרון המוערכת יעל רונן ולזוג יש תינוק בן שמונה חודשים.

אבל בישראל 2010 הקריאה הנאיבית שלו עדיין נדחית בבוז על ידי שני העמים. בלי הקסם האישי שלו הוא מזמן היה מועלה על המוקד, משני צדי הקו הירוק - הבחורות שנפלו מהסקס אפיל הלא אלים שלו בטלנובלה "האלופה", שוחרי התרבות שפגשו שחקן נהדר על במות הפרינג', ההומואים שהכתירו אותו כיקיר הקהילה והילדים שמאוהבים בבובה מחבוב שהוא מפעיל ב"רחוב סומסום".

אבל גם סוויד, שנזהר כל כך לא להירטב, ספג באחרונה מקלחת צוננת מנציגת משרד החוץ, שהגיעה להצגה "דור שלישי". הפקה של הבימה עם תיאטרון השאובינה בברלין, בבימויה של אשתו, המורכבת ממונולוגים שפיתחו משתתפי ההצגה - שחקנים פלסטינים, ישראלים וגרמנים בני הדור השלישי. סוויד, שנמנע מהתבטאויות פוליטיות מרגיזות, בנה דמות זועמת (בהשראת סבו) שיורה לכל כיוון.

"רציתי להפסיק להיות נחמד והחלטתי להיות תקיף. זה היה היוסוף המתלהם שלא הוצאתי אף פעם, הרי אני למדתי שהארץ הייתה שוממת ואת הערבים לא גירשו, אלא שהם ברחו. בהצגה הוא גם מאשים את מדינות ערב שבגדו בפלסטינים ושהמלך חוסיין הרג אלפי פליטים".

אז על מה היא יצאה נגדך?
"היא אמרה 'יוסף סוויד נשוי ליעל רונן, הבת של המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה (אילן רונן), הוא שחקן מצליח בישראל ויש לו על מה להתלונן?'. כלומר , אני אמור להגיד תודה למדינה שמקבלת אותי, לשבת בצד ולשתוק.

מתלהמים למה אני לא מבקר את הצד שלי. את מי? אני חי במדינת ישראל. אני אזרח ישראלי. המנהיג שלי זה ביבי. מה, החמאס מייצגים אותי? היא כנראה חושבת שאני אזרח סוג ב' ושאגיד תודה שעושים ממני אזרח סוג א'. אני נלחם דרך האמנות שלי להיות אזרח סוג א'".

הוא נולד בחיפה ב-1976, בן להורים בעלי מפעל גרניט ושיש. אח בכור לשתי אחיות. בגיל צעיר עברה המשפחה להתגורר בשכונה יהודית על הכרמל.

"למדתי בגן יהודי ומשם המשכתי לבית ספר יהודי, אבל ההורים החליטו להעביר אותי לבית ספר ערבי. לאחר שנתיים הם ראו שהחינוך שם פחות טוב. אין אותה תמיכה כלכלית, פחות עוזרים סוציאלים, פחות מורים. הם החליטו שעדיף שאחזור לבית ספר יהודי".

סוויד קיווה לחיות בבועה, אבל הרסו לו את התוכניות. "היו הרבה מריבות ומכות, קראו לי 'ערבי מסריח'. ניסיתי להיות מקובל יותר. כל הזמן הערבית איימה עליי, הרחיקה אותי. באה לי לא בסדר. באתי לאבא שלי ושאלתי 'מה זה ערבי'. הוא אמר 'תרבות, היסטוריה, פוליטיקה'. אמרתי 'אולי אפשר לוותר על זה, זה מקשה עליי חברתית'.

אבא אמר 'יוסוף, תזכור שאתה פלסטיני'. הם גם שלחו אותי למורה לערבית. זה היה ריק מתוכן. בבית הספר למדתי היסטוריה יהודית ואמרתי 'לא יכול להיות שאנחנו הרעים. למה נלחמנו ביהודים? למה תקפנו אותם?'".

אלוהים בירך אותו במראה מצודד, וכיבוש בחורות הפך למנוף חברתי. "הייתי מתחיל עם בחורות יהודיות ולא אומר שאני ערבי. ואז מאוחר יותר, כשזה הצליח, דווקא כן הייתי אומר. חלקן עזבו אותי בגלל זה".

איך המשפחה שלך קיבלה את זה?
"אמא שלי הייתה מאוד קשוחה אתי, היא לא הרשתה שיהיו לי חברות לא ערביות. היא הייתה מאוד דתייה. יעלי היא הראשונה שאמא שלי קיבלה, כי היא הבינה שזה רציני. כל עוד לא התחתנתי, היא לא הייתה מוכנה. תקופות ארוכות לא דיברנו.

הרשיתי לעצמי דברים שלא התאימו לכיוון המסורתי שלה. היו שם הרבה מאבקים. אם הייתה לי חברה נוצרית, היא הייתה אומרת לי מה זה שהיא מתחבקת עם כולם. לקח לנו שנים עד שנהיינו בקשר טוב. היום, למרות שאנחנו חיים בשני עולמות שונים, היחסים טובים. הגענו לעמק השווה".

הנוצריות שלו הייתה עוד אמצעי להסרת מחסומים. "כאילו ערבי-נוצרי זה יותר בסדר. הנה, יש גאווה, אני נוצרי. הייתה בזה בריחה, אבל גם אמת. היה יותר נוח לעמוד ככה מול היהודי. לא מאיים עליהם. לא רציתי להתעסק בפוליטיקה, בהיסטוריה, כדי לא ליצור קונפליקטים.

היו לי חיים מצוינים. כל החברים שלי היו יהודים. מישהו מדבר בצורה מגעילה לערבים ואני לא עונה. חיים של הדחקה, אבל מאושרים".

את התרבות הערבית גילה באמצעות הקול שלו. "הייתי במקהלה קטנה של הכנסייה המרונית.

שרנו בערבית. נורא התחברתי לשירה, לאמנות, לתיאטרון. בתיכון כבר היו לי גם חברים ערבים, נוצרים. שמענו מוזיקה ביחד. התחברתי למקום שלי מהתרבות ולא מהפוליטיקה. עד היום חברים שלי אומרים שכשאני מדבר בערבית הקול שלי יותר עמוק".

בסיום הלימודים נרשם ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אמא שלו עיקמה את הפרצוף. "היא רצתה שאעבוד במפעל המשפחתי ובסופו של דבר אירש אותו". את דרכו על הבמה התחיל בתיאטרון היהודי-ערבי ולאחר מכן בקבוצת התיאטרון המרהיבה של רות קנר ("גילוי אליהו", "אצל הים").

במקביל ביים הצגות בתיאטרון הקהילתי ברמלה. את אשתו הכיר ב-2005, במהלך העבודה על ההצגה "פלונטר" בקאמרי, שאותה ביימה. זו השנה שבה פרץ לתודעה על המסך: "ללכת על המים" ו"הבועה". בחודשים האחרונים הוא הצטלם להפקה צרפתית, הפך לחלק מצוות ערוץ הילדים (שם הוא מפעיל בובה פיקטיבית של מנהל התחנה), זכה עם "דור שלישי" בפרס החשוב ביותר לתיאטרון בגרמניה ופולין (קונטרפונקט) ובפסטיבל ישראל הקרוב ישחק בהצגה "רומיאו ויוליה" בבימויו של מיכאל רונן (אח של יעל).

סוויד הוא הפרח הראשון בדור חדש של שחקנים ערבים שכובשים בשנים האחרונות את המסך הישראלי: סאלח בכרי ("ביקור התזמורת"), קייס נאשף ("גן עדן עכשיו") והתגלית החדשה: מחמוד שלבי ("כלת הים").

נהדרים, שוברי לבבות, אבל כמעט שלא שומעים אותם בסוגיות פוליטיות. מחבובים חביבים בהשוואה לדור הדור הקודם - ממוחמד בכרי ועד ג'וליאנו מר - שזעקו מכל במה.

"כל עוד אתה חי טוב יש לך את הפריביליגיה לא להתעסק בזה", הוא אומר בטון סווידי אופייני: חצי אירוני, חצי רציני, המלווה בחיוך הכבוש. "אם מציעים לי סרט, טלנובלה, ואני חי במשכורת טובה, יש לי בית משלי, חברים משלי, ולא צריך להיכנס לסדרה פוליטית - למה להתעסק בחרא הזה? אני מעדיף לחיות בהכחשה. כשזה ייצא זה ייצא.

בינתיים בוא ניסע לים, לחו"ל, תעזוב אותי להסתובב עם החברים השמאלנים שלי (בהם השחקן איתי טיראן ובמאי הקולנוע והאקטיביסט אודי אלוני, שחיתן אותו). למה להתעמת? אז אני לא אקרא עיתון, זה עושה לי רע. אפשר לחיות עם זה תקופה מסוימת - זה אפשרי, חייתי כך! - אבל לא לאורך זמן".

כי משלמים מחיר על השתיקה?
"אני רואה שחקנים ערבים אחרים, שהם לא צועקים, אבל ממורמרים. אני פוחד להיות כזה: האזרח הערבי הממורמר. אני כן רוצה להמשיך לעשות, אני מאמין שיש תקווה. גם אם היא קטנה. אני מקווה שלא נגיע למצב שכולנו נהיה צ'ה גווארה. הרבה פעמים הזמינו אותי לבוא לפאנלים וסירבתי. זה לא מקום שאני מצטיין בו, חסר לי מידע. אם אתחיל להתלהם יותר מדי בכתבה, אתפס כשמאלני. הקהל יתרחק ואני לא אהיה במיינסטרים".

אתה בטוח בזה?
"תראה מה קרה עם מוחמד בכרי לאחרונה, איך הקהל הישראלי הפנה לו עורף. אם הבן שלו ידבר כך, הוא לא יצליח להגיע לקהל רחב. בגלל זה הרבה שחקנים לא מדברים על פוליטיקה. וזה נכון גם לגבי יהודים וישראלים, כמו יהודה לוי. אם הם ידברו, אז ייק? חו את הצד הכי מיינסטרימי. הצד שלנו הוא מסוכן ואנחנו צריכים להיזהר".

עצוב ששחקנים פלסטינים חוששים לפתוח את הפה.
"למירה עוואד, שהיא החברה הכי טובה שלי, עיוותו משפט שהיא אמרה בריאיון לרגל הקדם אירוויזיון הראשון שבו היא השתתפה וכל המדינה מאוד התלהמה. הייתה לה תקופה מאוד קשה. אני נזהר כדי שיבינו אותי נכון, כדי שלא ייקחו משפט ויהפכו אותו לכותרת. ואז אתה מתנצל, וזה יוצר את האפקט הגרוע. מצד שני, פעם אחת עשו עליי כתבה בערוץ 10 ודיברתי ודיברתי, אבל השאירו רק משפט אחד. ואז אמרו 'איזה בחור יפה, אבל שותק'. אז יצא לי השם של ערבי המחמד".

עוואד דווקא הקפיצה את השמאל והציבור הערבי ברומן האירוויזיוני שלה עם אחינועם ניני במהלך עופרת יצוקה.
"היא, כמוני, מאמינה בדו קיום, גם בשעות הקשות. אתה לא יודע כמה מכות היא מקבלת מכל כיוון. לאחרונה היא הייתה אמורה לשיר באיזה אירוע למדינה. היא לא ראתה את הכרזה, שבה היא נראתה ליד מגן דוד גדול.

היסטריה שלמה פרצה סביב זה בציבור הערבי. היא אמרה לי 'תולים אותי על הדברים הקטנים'. על הגדולים, כמו מופעי ההתנדבות שלה בציבור הערבי, לא כותבים. לכן צריך להיזהר, וגם אז תיפול, ואז תקום ושוב תיפול".

במשפחה שלכם יעלי היא זו שמסומנת כבעלת הפה הגדול.
"לה יותר מותר. זאת זכות שיש ליהודים במדינה, ולערבים לא. אם הייתי מביים את ההצגה 'דור שלישי' היו מאשימים אותי באנטישמיות והרבה פחות קהל היה מגיע. היא הגיעה ממשפחה כזו, מכירה את נושא השואה מקרוב.

אני לא יכול לגעת בשואה. אני עדיין לא נחשב כמישהו שהמדינה גם שייכת לו. עדיין רואים בנו אויבים. לפי הדגל וההמנון לא ברור לי אם אני רוצה שזו תהיה גם המדינה שלי. הלוואי שיהפכו את ההמנון והדגל למשהו שרלוונטי גם לגביי. הלוואי. 80 אחוז מהבעיות היו נפתרות".

כמה שלא יברח, הוא עמוק שם - "האלופה", "הבועה", "עבודה ערבית". בכולם על הבלטה של הערבי. גם בתפקידו האחרון בתיאטרון הבימה - "מסילה לדמשק", מחזה של הלל מיטלפונקט בבימויו של אילן רונן ("הראיתי לו תמונות של המשפחה ואחר כך עבדנו. פחדתי לאחר או לריב עם הבמאי") הוא מגלם את ג'לאל, צעיר ערבי לאומני שחוזר לחיפה של ימי המנדט מלימודי כלכלה בלונדון ומתעמת עם אביו העו"ד, קומוניסט שמאמין בדו-קיום.

"הוא בא ליצג את הערבי הקיצוני, שלא רואה שלום בין העמים", אומר סוויד, שקיבל מהמבקרים מחמאות על משחקו. "אנחנו או הם. אם הערבים לא יגרשו את היהודים, הם יהפכו לרוב שולט. בסופו של דבר, הוא נמצא בדילמה כי הערבים הורגים את אביו לאחר שגילו כי תיווך במכירת קרקעות ליהודים.

מצד שני, זה קרה כי היהודים הלשינו עליו. מיטלפונקט, כך אני לפחות מבין, אומר שאם יש בן אדם קיצוני, אבל עם הרבה אמיתות, אז אולי הוא לא כזה קיצוני. השאלה אם מתמודדים עם גלי הגירה בכוחנות או בהבנה. בראייה הנאיבית שלי אי אפשר לפתור את זה בכוח".

ההצגה לא אופטימית.
"יש קטע לקראת הסוף שבו שרה (יבגניה דודינה הנפלאה), המייצגת במובהק את השמאל ביישוב, נקרעת בדילמה אם להציל את חיי אחיה, איש לח"י שניסה לרצוח קצין בריטי, או את הבוס הערבי שלה שהיה לה אב שני.

בסופו של דבר, היא בוחרת בטבע. והיא בוכה על זה, אבל עומדת מאוחרי ההחלטה להציל את חיי אחיה. זאת מראה למה שקרה לשמאל במלחמת עזה. זה לא השמאל האמיתי. השמאל שלא הודה כל השנים שהוא צריך לנקוט עמדה ולבסוף ראה בערבי יותר רע.

חברים יהודים שלי אמרו למחוק את כל עזה. כולם איבדו עשתונות. זה היה מחליא, מפחיד. פעם ראשונה הרגשתי שזה מאיים עליי אישית".

הזמן לא משפר את מצב הרוח שלו. "המצב מאוד מעורער, על הגבול. צומת דרכים קריטי מאוד לשני העמים. אני מאמין שאם עם אחר יידפק, השני גם כן יידפק. אין ברירה לשני העמים האלה לחיות בשלום. אני רוצה להמשיך לחיות כאן, טוב לי. רוצה לחיות במדינה דמוקרטית. לא רואה את עצמי חי במדינה רק עם ערבים או רק עם יהודים".

אנחנו יושבים בקפה ביאליק בתל אביב, מטר מביתו. בשמונת החודשים האחרונים הוא אבא לאלכסנדר סול, עוד שובר לבבות פוטנציאלי. כלב של שכן לשולחן מלקק את הפרצוף הגדול של התינוק והאב הצעיר ממהר לתעד את הרגע באייפון.

"במשפחה שלי נהוג לקרוא לבן הבכור יוסוף ובדור הבא סולימאן. אני יוסוף אז הגיע התור של סולימאן. אמרתי 'לא, שיהיה סול'. שמש בספרדית, וגם קיצור של סולימאן. יעלי אהבה ואבא הסכים".

אתם מודל חריג. גם בחברה היהודית וגם בפלסטינית.
"הרעיון של כולם להתערבב נועד גם לשרת את החיים שלי. נולד לי ילד. אני רוצה ערבוב מושלם. שהילדים יהיו מעורבים, שהכול יהיה מעורב. כל הקטע הלאומני הוא פאסה. גם ככה רוב היהודים חילוניים, כל הקטע הציוני לא ברור. הערבים גם לא מבינים מה הקטע הלאומי-פלסטיני.

אז יאללה, תעזבו. אתה שומר על המקום של הלאומנות הזאת רק מפחד. פלסטיני מפחד מהיהודי, והיהודים מפחדים מאנטישמיות וחושבים שכל העולם רוצה להרוג אותם וזו ארץ מוקפת אויבים".

ברור לך מהם שורשי הפחד הישראלי.
"מה שהכי מפריע לי זה שמשתמשים ביום השואה ומקשרים את זה לפוליטיקה. אפילו אותי כערבי ההשוואה הזאת מזעזעת. איך ביבי עולה ומדבר ביום השואה על המצב ואף יהודי לא יוצא נגד זה. במודע או שלא במודע מפטמים את הפחד, כי זה משרת את הפוליטיקה. וואלק, עזוב, אתם מדינה חזקה. יש לך את אחד הצבאות הכי חזקים בעולם. אי אפשר לחיות ככה שהפחד מכתיב את כל המהלכים".

רוב הציבור היהודי היה שמח אם לא היית חי פה.
"אני לא מאמין שהרוב לא מאמין בזכות שלי לחיות פה. לרוב לא אכפת. כל עוד לא הרגת את הילד שלי, נגעת במשכורת שלי, כל עוד אני הכובש ולא אתה - זה בסדר. אין כוח. אני מבין את זה. גם אני הייתי ככה. 80 אחוז מהשלטון פה הם גנבים ועדיין הציבור בוחר בהם. בוחרים בהכי פחות גרוע".

ולחיים כאלה אתה מגדל את הילד שלך.
"אם המצב לא ישתפר בישראל, אני מעדיף שהוא יחיה במקום בריא יותר נפשית. עזוב את זה שהוא מעורב. אתה כאן כל הזמן נמצא בקרב, אבל אני מאוד רוצה לחיות פה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...