ברודווי? פרישמן: על "אביב מתעורר"
בהפקה הישראלית של "אביב מתעורר" אין יצרים והרגשות נעדרי דקויות. מילא שהמחזה לא רלוונטי אבל למה הכל סכריני כל כך? ולמה סצנת אוננות נראית סקסית כמו גירוד בתחת?
- ראיון עם המתרגם דניאל אפרת
הנהלת בית ליסין האמינה, כנראה, שמחזמר שזכה בשמונה פרסי טוני והוגדר בברודווי כ"מחשמל ואמיץ", ועוד על בסיס טקסט שבטח מתנגן בראש של ציפי פינס ושל אבישי מילשטיין (הדרמטורג) כאחד היפים שיש, לא יכול שלא לעבוד גם בארץ.
אבל העטיפה הישראלית הבוטה, על גבי עטיפת הפלסטיק האמריקנית, אטמו את המוצר. ההצגה לא נושמת, הקהל מאבד זרימת חמצן למוח - ומתעייף.
עם כל הכבוד לפולקע העסיסי של נינט בתפקיד ונדלה, נערה תמימה, בעלת גרב שחורה עד הברך, ולתנועה הדי אוטומטית של הנער מלכיור בין רגליה, איפה הלהט? אייכה? בסצנה המצולמת מברודווי ראיתי נימים של רגשות ביניהם, גם ייסורים בסצנה המפורסמת הזאת. שלא לדבר על תועפות כוח.
בעצם לא רק להט, גם עוצמה גופנית אין בשחקנים הישראליים לעומת אלה שבברודווי. ואין לי מושג איך ולמה זה קרה בהפקה שעליה מופקד גלעד קמחי, הידוע כבמאי וככוריאוגרף מצוין.
המחזה מתרחש בפנימייה בגרמניה שבה אונסים את שמחת החיים של הנערות והנערים ואת מקוריותם. בסצנת מפתח מבקשת ונדלה בת ה-14 ממלכיור שיכה אותה בענף עץ שמצאה ביער כדי שתרגיש מה שעובר על חברה שלה שאביה מתעלל בה.
בישראל הסצנה אלימה בעיקר. בהפקת ברודווי מושיטה ונדלה למלכיור ענף הרבה הרבה יותר דק מזה שנבחר בישראל. שם מתמקדים גם בהתלבטות של מלכיור בשנאה העצמית שלו על שנהנה בכאב של ונדלה. ובארוטיות הסאדו-מאזוכיסטית כמובן. כל זה לא קיים בישראל. והענף נראה כמו גזע.
סצנת האוננות מתחת לפיז'מה של אחד התלמידים סקסית כמו התגרדות בטוסיק. כל השחקנים נראים בעצם א-מיניים. ונינט מתוקה, ושוב פעם מתוקה. גם מתיקות ניתן לצרוך באופן מוגבל. צורב-מתוק זה יותר טעים.
החיבור של וודקינד לברודווי חשוד מלכתחילה. וודקינד שייך למחזאים הנביאים שראו בסוף המאה ה-19 לאן עלול להגיע דיכוי יצרים, חינוך נוקשה, הולכה בכפייה בתלם, שנאת החלש והאחר. בסופו של דבר זה אכן נכתב ב"במיין קאמפ" כעבור 30 שנה בערך: "כבר בבית הספר הילד צריך ללמוד לשתוק לא רק כשמאשימים אותו בצדק אלא גם כשמאשימים אותו לא בצדק".
בקיצור, וודקינד מתאר הולדת דמות סאדיסטית, מחוקת זהות עצמית, צייתנית. ילדי "אביב מתעורר" מסרבים לכך ונרמסים. יום אחד אולי ינקמו בעולם וזה יגיע עד היהודים (עיינו ערך "מנוס מחופש", אריך פרום ).
"זה לא הילד שלי, אף פעם לא אהבתי אותו, אפילו לא כשהיה תינוק", צועק אבא של מוריץ שהתאבד בגלל ציון נמוך ופחד מתגובת האב. הבושה בפני השבט חזקה ממחויבות ומאהבה לבן שלו (אגב המשפט לא עבר למחזמר, אבל זאת הרוח).
וודקינד הוא חלק מתופעה שבטח נחקרה ונחקרת במקומות אחדים של מחזאים גרמנים או אוסטרים שעסקו ועוסקים בחקר הצמיחה של נשאי רשע. ואיכשהו זה מגיע תמיד לחינוך אכזרי והתעללות בילדים (המחקר האחרון הוא כמובן "סרט לבן").
ערב מלחמת העולם השנייה חקר אודן פן הורבאט את מה שעומד לקרות (וגלה לפריז) במחזות כמו "אגדות מיערות וינה" שבהם רוצחת סבתא את התינוקת הלא חוקית של נכדתה הרגישה והרומנטית שלא פעלה כנדרש.
בשנות ה-60, אחרי המלחמה, תיאר המחזאי פרנץ קרץ אמא שמנסה לעשות הפלה לבתה המדממת, מין מפגרת שכולם מתעללים בה. שלא לדבר על מרטין שפאר ותיאור ציד ההומוסקסואל בחברה פרימיטיבית והסגרתו לשלטונות ("תמונות ציד מבוואריה תחתית"). ואני חוסכת בתיאורי התעללויות איטליזיות אצל מחזאים נוספים.
בקיצור, וודקינד מוליך סדרת שאלות מתמשכות: איך נהייה, איך היינו ומה אם שוב נהייה ככה? (אגב ביכנר היה לפניו עם "ווייצק" וגם לפרנץ קפקא מגיע קרדיט
נורא רציתי ליהנות מ"אביב מתעורר" ועדיין אני שואלת את עצמי מה גרם לסטיבן סאטר להתעלק על וודקינד דווקא ולהציע אותו למוזיקאי דנקן שק, שכתב רוק מחמד לכבוד ההפקה. מה, לא היה לו מה להגיד אבל הוא נורא רצה מחזמר מחאה? או שלא היה לו אומץ לכתוב מחזמר מחאה כמו "שיער" שהתקיף בשנות ה-70 את מוקדי הכוח: מדינה, צבא (וייטנאם)?
המלצה למחזה מחאה רלוונטי: התקפה על עריצי התקופה הפשיסטית הנוכחית: התאגידים ששולטים בנו כעובדים וכצרכנים, וממשלות שמתנהלות על פיהם, כולל שילוח למלחמות מיותרות. מה שמעסיק את הצעירים אם יש להם כוח להתעסק במשהו הוא חוסר ודאות כלכלית, תעסוקתית, קולות מלחמה עולמית בצל אטום, עתיד שברירי.
בתוכנייה כתוב מפי המחברים שהמחזה רלוונטי וששום דבר לא השתנה. מוזר, ילדים עדיין פוחדים ממורים ומהורים כתופעה גורפת? אפשר הרי לכתוב בפייסבוק שהמורה זונה. ויש עוד אמא שמספרת לבת על חסידה שמביאה תינוק?
יכול להיות שאם השחקנים היו מזדהים עם החומר שלהם (כי הבימוי והבמה יפים ) והיו מצטיינים בהגשת שיר ולא מודעים יותר מדי לעובדה שהגיעו לרגע ההוליוודי הגדול של חייהם וצריך לשחק אותה בסבבה, והיו מדייקים בביצוע הכוריאוגרפיה והיו בהם כוח ושמחת חיים, הכול היה נסלח.
אין לי בעיה להיפרד מהפיוט הגרוטסקי של וודקינד ולהתבדר בחשבון נפש גרמני אם היו בהפקה כאב להט וזעזוע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם