רם אורן: ראיון עם אורן מוברמן
בלי לימודי תסריטאות, בלי רוח גבית מהוליווד וכמעט בלי כסף הצליח אורן מוברמן לשגר את "השליח" שלו עד לטקס האוסקר האחרון. אחרי שפירק את בוב דילן לשישה חלקים והראה לאמריקה כיצד מבשרים למשפחות על מות הבנים בעיראק, מתכונן היוצר הישראלי לכיבוש היעד הבא: סרט על סולן להקת נירוונה קורט קוביין
מפגש מפתיע עבור מי שנולד בישראל והתגייס לשירות מלא בנח"ל - ומגיל 22 חי בניו יורק ומפתח קריירה כתסריטאי מוערך בקולנוע האמריקאי העצמאי ("אני לא שם", סרטו הניסיוני והאניגמטי של הבמאי טוד היינס על חייו של בוב דילן). הוויזואליות של המוות ופולחן השכול המתקיים בישראל, כמו גם התמונות המוכרות והמרסקות של אנשי קצין העיר המתדפקים על דלתות, רק סייעו לו לחדור לתוך הנושא המורכב.
אבל ההפתעה הגדולה ציפתה למוברמן ולשותפו לכתיבת התסריט, אלכסנדרו קאמון, כשהאקדמיה האמריקאית הודיעה כי "השליח" נבחר לאחד מחמשת המועמדים לאוסקר 2009 בקטגוריית התסריט. "הסרט הגיע הרבה יותר רחוק ממה שאי פעם ציפיתי", מתקשה מוברמן לעכל את ההצלחה. "הגענו לאוסקר ולא הבנו מה אנחנו עושים שם".
לא מעט מבקרים התרשמו מהסרט העצמ מאי שהופק בתקציב נמוך, בוודאי בהשוואה לפרויקטים הגרנדיוזיים של האולפנים הגדולים, ואף הימרו על זכייתו. אבל רצה הגורל ובדיוק באותה התקופה שחררה הבמאית קתרין ביגלו את "מטען הכאב" שגם הוא הביא לתודעת אמריקה את מלחמת עיראק, דרך העיניים של חיילי יחידה לסילוק פצצות. "מטען הכאב" המיוחצן גרף שישה פרסים, בהם פרס התסריט, אבל מי שראה את שניהם לא יכול שלא לעמוד על ההבדלים. אם יצירתה של ביגלו היא אקשן לכל דבר, שמזכירה לפרקים רבים מדי את סרטי פוסט וייטנאם, "השליח" פועל על מערכות מורכבות הרבה יותר.
מעבר לעוצמה הרגשית הנוצרת במפגשים של מלאכי המוות עם המשפחות, הצופים עדים לתסמיני הפוסט טראומה שעוברים שני הגיבורים המשובצים ליחידה (וודי הארלסון ובן פוסטר המצוינים) - חיילים מעוטרים ששירתו בתוך התופת, שבו משדה הקרב ופוגשים מחדש את החברה האזרחית. לא בורחים מהמוות, אלא מדבררים אותו. והמוות, כידוע, אינו מחוסר עבודה.
"נתוני הפוסט טראומה לאחר השירות הצבאי באמריקה מדהימים", אומר מוברמן. "אחד מכל שישה סובל ממנה ואלו נתונים שכוללים רק את החיילים שהלכו לקבל את הדיאגנוזה. זה צבא שעבר טראומה שיש לה השלכות רבות על החברה האמריקאית. יותר משליש מההומלסים הם יוצאי צבא, רובם מוייטנאם. רבים מהחיילים המשוחררים מתמודדים עם בעיות של גירושים, אלימות בבית, אלכוהוליזם ברמה מטורפת. אנשים שנמצאים במצב אנוש בתפקוד החברתי. הגיבורים בסרט הם ילדים טובים לעומת המקרים שמסתובבים פה".
איך זה שאמריקה לא זועקת?
"בקושי קוראים על זה פה, רק כשיש שערורייה. למשל, כשחיילים נרקבים בבתי החולים. רוב האנשים לא מודעים".
"רצינו לעשות סרט לא פוליטי ולא אנטי מלחמתי במובן של הימין והשמאל, אלא סרט הומני על אנשים שצריכים לחיות עם תוצאת המלחמה. להזכיר לאנשים שהחלטה לצאת למלחמה, וזו מלחמת ברירה, לא קיום, יש לה תוצאות שמשפיעות על חייהם. אבל זה רק צד אחד של הסרט. ברמה האוניברסלית, זה סרט שמדבר על החיים והמוות. הרצון לחיות. לכן אנשים מתחברים לסרט הזה, כי כולנו הולכים למות ומקבלים את הבשורות וצריכים לצערנו לספר על מוות של מישהו קרוב. הסרט הוא על הרגע שממנו החיים כבר לא הולכים להיות אותו דבר. כולם נמצאים באיזשהו לימבו. מה אתה יכול לעשות עם השכול בחיים האלו? לספוג אותו ולהמשיך הלאה".
"השליח"
התמונות האלה הפכו לטאבו.
"כן. מאז, בתקופת אובמה, כבר שינו את החוקים האלו, אבל כשכתבנו את התסריט לא היה חוקי להראות ארון מתים עם דגל אמריקאי יורד מהמטוס. כל דבר הפך פוליטי. כשטד קופל החליט להקריא ב'נייטליין' באיי-בי-סי את שמות אלף החיילים ההרוגים, הוא איבד את התוכנית שלו. פיטרו אותו. והוא בסך הכל ניסה לכבד אותם. אבל באווירת הפאניקה שהייתה פה סביב המלחמות זה הפך להצהרה אנטי מלחמתית".
האינטרנט לא הצליח לפרוץ את חומות המידע?
"האמריקאים מאוד מוצלחים בלשלוט במצב. במלחמת עיראק השנייה ובאפגניסטן הם שמו את העיתונאים עם החיילים. העיתונאים התחילו לחשוב על עצמם כחיילים והחליטו להגן על הסודות של הלוחמים. להחליט בצורה נוקשה מה מותר לספר לקהל האמריקאי ומה אסור".
למה בעצם כל כך קשה לממשל האמריקאי לחשוף את השכול?
"הטראומה של וייטנאם. כל ערב אנשים ישבו לארוחת ערב, צפו בחדשות, ראו חיילים נהרגים. נחשפו להתנהגות שלהם, קיבלו דיווחים מהשדרים כשאזרחים וייטנאמים רצו בפחד ובפאניקה. זה הפיל נשיא אחד, ג'ונסון, ותחת ניקסון זה יצר תפיסה שהאמריקאים הפסידו במלחמה בגלל שתושבי ארצות הברית ראו את זה בטלוויזיה, שבנתה דעת קהל נגד המלחמה. וכשאין דעת קהל חיובית, אי אפשר להילחם כמו שצריך. זה שטויות. הם לא הבינו שזה קרה בגלל שהאמריקאים לא רצו להתגייס. לכן הפתרון הגאוני שלהם היה לצנזר, לשלוט באינפורמציה, אימאג'ים. במלחמת המפרץ הראו רק צילומים של מטרות זזות, דברים נופלים. משחק וידאו. מחקו את כל הצד האנושי. מה שנותר זו מלחמה כרעיון אסטרטגי, פוליטי, מבצעי. ההתייחסות אינטלקטואלית רציונלית בלבד. באמריקה אתה לא יכול לפתוח טלוויזיה ולראות כתבות בהן מראיינים חיילים בבתי חולים".
בישראל זה הפוך. מתקיים כאן פולחן של מלחמה ושכול.
"זה פולחן שתרם לסרט הזה. יש קטע שבו הגיבור מדבר על כך שצריך לשדר בטלוויזיה הלוויות שידור חי ושגם הנשיא יבוא ויספיד את החיילים. אולי קצת קשה לישראלים להבין, אבל יש משהו כל כך רדיקלי בדברים האלו. הדמות הזו מייצגת את הצבא, הממסד, הימין. הוא בעד המלחמה, לא נגד. בשבילו לומר שצ? ריך לשדר לוויות כדי לכבד את הנופלים ולא כדי לבקר את הממשל - זו אמירה חתרנית".
גם ה"אסונות של נינה" הביא למסך את מבשרי המוות.
"הייתי מודע למקום של זה בקולנוע הישראלי, אבל לא לקחתי רעיונות ממה שנעשה שם".
אתה מזהה קווי דמיון בין ישראל לארצות הברית בהתייחסות לטראומה?
"קשה לי להשוות. בארץ כל אחד יש לו ניסיון צבאי או קשר לצבא. הטראומה של השירות - ובשבילי זו בפירוש טראומה - לא מקבלת ביומיום התייחסות. עברת משהו עם הרבה שיט ואתה לא יכול לחזור מזה. בארץ אין שום אפשרות לחשוב שאתה לא יכול לחזור".
העבודה על הסרט לוותה בתחקיר ארוך שזכה, באופן מפתיע, לשיתוף פעולה של הצבא האמריקאי. "המערכת תמכה בנו. על הסט היה לנו בכל רגע יועץ של הצבא. הם נתנו לנו גישה פתוחה לבתי חולים, אפשרו לדבר עם פצועים, להיכנס לבסיסים. הם היו מאוד מעוניינים שנ? עשה את הסרט. רצו שנראה שיש מחיר אנושי למלחמה מבלי שנראה את הקרבות עצמם, כדי שלא יהיו מניפולציות להבדיל מסרט אחר".
איך הייתה התגובה הציבורית לסרט?
"האג'נדה שלנו היא הומנית. גנרלים שראו את הסרט לא ראו בו שום דבר בעייתי. מצד שני, השמאלנים התייחסו אליו כסרט אנטי מלחמתי מובהק. אני שמח שזה קרה ככה. אם אתה מצליח להביא גנרלים מימין ושמאלנים קיצוניים להגיב באותה מידת חום ליצירה - יש סיכוי לדיאלוג בן הצדדים".
כמעט תמיד אנחנו חווים את החייל האמריקאי דרך הקולנוע ההוליוודי. קלישאת הלוחם החתיך והמיוסר עם הסכין בין השיניים.
"רוב האנשים כאן חווים את זה כך. הצבא האמריקאי נמצא מחוץ למיינסטרים, למרות שהוא מייצג את האידאלים שלו. במהלך העבודה על הסרט ביקרנו המון חיילים. יש חשד עצום כלפי אזרחים. הם שבט שסגור בשמורה שלו. מסתכלים עליך, על צבע העור שלך, בוחנים אותך. אחרי שהם רואים שאתה חברותי, הם נפתחים ומספרים הכל. זה בדרך כלל אותו סיפור: משפחה, דואגים אחד לשני, רגש עצום כלפי חברים לקרב. אבל ברמה אחרת. החייל אומר לחבר שלו: 'אין לי את כל מה ששם, מחוץ לצבא, אז יש לי אותך. לכן נעזור אחד לשני'. התפיסה היא שרוב האנשים הולכים לצבא בגלל סיבות כלכליות. נוצר מצב שהצבא בנוי מרובו מבני מעמדות נמוכים. העניים הם אלה שיוצאים לקרב".
עם תסריט ביד הם יצאו לדרך, אבל הוליווד לא המתינה בזרועות פתוחות. רוב הכסף (חמישה מיליון דולר) בכלל הגיע מאוסטרליה, גרמניה ובחריין. "התפיסה באולפנים הייתה שהסרט לא יכול לעבוד. הוצאנו אותו עם מפיץ קטן ועצמאי, שלא שייך להוליווד. אחד הדברים החכמים שהוא עשה היה לשלוח די-וי-די לכל חברי האקדמיה. רוב הסיכויים היו נגדנו. אנשי 'מטען הכאב', למשל , הוציאו יותר כסף על פרסום ועל קמפיין האוסקר מאשר על הסרט עצמו. לנו פשוט לא היה. ולא שהתחרינו בהם, היינו אסירי תודה כי הם פתחו את הדיאלוג על סרטי עיראק. איכשהו גם שלנו השתחל, כי הוא לא סרט אזוטרי, לא אמנות לשם אמנות. מראש ניסינו לעשות סרט שיהיה כמה שיותר פופוליסטי, אבל פופוליזם עם תקציב קטן".
הפופוליזם לא תרם לנתונים בקופות.
"נכון, אמריקה היא מקום גדול. רוב האנשים כאן לא ראו את הסרט. אבל הביקורות ברובן היו מצוינות. אנשים שראו הופתעו מהכוח הרגשי שלו. יש משהו אוניברסלי ברגש הזה, בלאבד אנשים שאכפת לך מהם. בסופו של דבר, ועם כל האמונה שלנו שלסרטים כוח, סרטים לא משנים את העולם. הכוח שלהם הוא אישי ואינטימי".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא בסופשבוע החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם