האבנים המתבלבלות: על Exile On Main Street של הרולינג סטונז
האלבום Exile On Main Street, שיצא עכשיו מחדש, היה נקודת השיא בגל האלבומים הגדולים של הרולינג סטונז, אבל הוא גם סימן את תחילת ההידרדרות שלהם. האלבום, שרובו הוקלט בצרפת, אחרי שחברי הלהקה נמלטו מאנגליה, הכיל שילוב בלתי אפשרי של יצירתיות ומסטוליות, רעב ועושר, כישרון ודמגוגיה. אחריו, המבול
על המפגש הראשון עם ג'אגר, כותב קית' ריצ'רדס: "היינו תלמידי תיכון. הייתי בדרכי לבית הספר, ומיק הלך ללמוד כלכלה בלונדון. יום אחד אני עולה לרכבת, ואני רואה אותו מחזיק חמישה תקליטים מתחת לזרוע. הייתי סקרן. שאלתי אותו 'מה יש לך שם?', והוא הראה לי. אלה היו צ'אק ברי, ליטל וולטר, מאדי ווטרס, מיילס דיוויס ווילי דיקסון. מיד הזמנתי אותו אליי הביתה, אחרי הלימודים".
אם תרצו, זוהי תמצית הקשר והמהות של האבנים המתגלגלות. המחויבות הגמורה של ג'אגר וריצ'רדס למוזיקת הנשמה השחורה, לרוקנרול האמריקאי והרית'ם אנד בלוז, נוכחת בכל תו ומילה של Exile On Main Street. גם אם האלבום כולו לא אחיד ברמתו, ואפשר היה לזקק ממנו 45 דקות (ותקליט בודד אחד), ברור שהוא השש איר את חותמו על התרבות המערבית. מעצש בים מחקים את העטיפה שלו. להקות כמו פריימל סקרים חיקו את הסאונד שלו.
ב"סופרנוס", אחרי שג'אניס באה לבקש מטוני כסף, ואומרת שזה גם רצונו של בובי, בעלה, עונה לה טוני: "בקשר לבעלך, ג'אניס: Exile On Main Street! וכך, לא רק שהוא מסרב לה, הוא גם מכריז על גירושו של בובי מהמשפחה באמצעות שימוש בשם אלבומם של הסטונז (שסמלם מקועקע לג'אניס על החזה). העובדה שטוני סופרנו של המאה ה-21 בוחר להשתמש בשם אלבום רוקנרול מ-1972, מתוך ידיעה אינסטינקטיבית, שזה יפגע בה יותר (והוא צדק, אגב), היא עדות למעמדו של התקליט בתרבות הפופולרית.
בתחילת שנות ה-70 נראה היה שמיק ג'אגר יהיה האיש המוביל של העשור והרולינג סטונז תהפוך ללהקה החשובה של הזמן, זאת שתיקח את הלפיד מהביטלס (שהתפרקו ב-Beggars Banquet .1970 ו-Let It Bleed היו הגרנד פינאלה של שנות ה-60, שתי יצירות מופת אמיתיות, שקיבעו את מעמדם של הסטונז בתודעה כלהקת הרוק-בלוז החשובה של התקופה.
ההמראה נמשכה בתחילת העשור המופלא ההוא. שני התקליטים הבאים, Sticky Fingers ו-Exile On Main Street גלגלו את האבנים אל ראש האולימפוס. משם אפשר היה רק לרדת. במובן מסוים, Exile, התקליט הכפול, העשירי של הלהקה, הוא גם שיא השיאים שלה, במובן האמנותי, כאלבום יומרני (במובן הטוב ביותר של המילה), שתמצת את הלך הרוח החברתי, המיני והפוליטי של תחילת שנות ה-70.
הקלטות האלבום החלו בלונדון, אבל שלטונות החוק בבריטניה רצו להרשיע את חברי הלהקה בשימוש בסמים ורשויות המס רדפו אותם בטענה שהם מתחמקים מתשלום מס מלא. וכך, האלבום, שהקלטותיו החלו ב-10 ביולי 1971 בלונדון, הסתיים ב-25 במארס 1972 בלוס אנג'לס, אחרי עצירה ארוכה בדרום צרפת, שם נערכו הקלטות נוספות. מיק ג'אגר שר וניגן במפוחית ובכלי הקשה. קית' ריצ'רדס בגיטרה חשמלית ובפסנתר. מיק טיילור בגיטרת סלייד ובגיטרה חשמלית, צ'רלי ווטס תופף וביל ווימן ניגן בבס.
Exile On Main Street, האלבום המושקע ביותר מבחינת זמן אולפן, חזרות והקלטות, התפוצץ אל תוך אחת השנים הגדולות ביותר בתולדות הרוקנרול. 1972. הסטונז ניצלו את המומנטום והגיחו מהאולפן האפל, שבו שרצו כשנה, אל הדרכים, למסע ההופעות הרווחי ביותר שלהם אי פעם באמריקה. מיק ג'אגר אימץ לו גישה יותר סרקסטית, סקסית ומרושעת. האוהדים אהבו את זה. האוהדות התמסרו. מיד אחרי הסיבוב, שכלל גם את אזור האוקיינוס השקט (והוליד מהומות בקרב הקהל המקומי, מה שגרם לנידוי הלהקה מיפן), יצאה הלהקה להקלטות בג'מייקה של אלבום חדש, Goats Head Soup.
אחרי ההשקעה המטורפת ב-Exile, האלבום שהוקלט בג'מייקה נעשה בגישה אחרת לחלוטין. מהיר, מחופף, כשג'אגר מעדיף את חוף הים והבחורות (וקית' מעדיף את הסמים הנמכרים
ב-1972 הסטונז היו בשיאם, אלא שבמקום להמשיך את המומנטום, הם שקעו. הם עוד יכלו לצאת למסעי הופעות מוצלחים - אחרי הכל, הם נזקקו בסך הכל ללהיט אחד או שניים כדי להבעיר מחדש את האצטדיונים. אמנותית, עם זאת, הם נראו מבולבלים. ג'אגר התעסק בעיקר בנישואיו לביאנקה ובחייו כסלבריטאי. קית' ריצ'רדס נאכל על ידי ההרואין. העיתונאי ניק קנט, שהיה חבר קרוב של קית', תיאר בספרו המעולה "החומר האפל", את התקופה הזאת של הסטונז. את הדקדנס והסיאוב, את האפתיות וחוסר האונים של חברי הלהקה מול שפע הסקס והסמים שהוגש להם על מגש של זהב בסוויטות מפוארות של בתי מלון.
Exile On Main Street היה אמור להפוך את הרולינג סטונז ללהקה המשמעותית ביותר בעולם באותו זמן. אבל חלפו תשע שנים תמימות, עד שהסטונס הצליחו לחבר את שלל מרכיבי ואיכויות הלהקה ליצירת תקליט מופת נוסף: Tattoo You.
ברשימת האלבומים הגדולים של כל הזמנים, שערך המגזין האמריקאי "רולינג סטון" ב-1987, "סרג'נט פפר" של הביטלס התמקם במקום הראשון, אחריו Never Mind The Bullocks של הסקס פיסטולס ובמקום השלישי הופיע Exile On Main Street. למרות מאמרים מוזיקולוגיים שונים שפורסמו על האלבום הזה, באופן אישי אני חושב שהמעריכים מפריזים.
ג'ון לנון אמר פעם (בתשובה לשאלה "האם רינגו סטאר הוא המתופף הכי טוב בעולם?") שרינגו הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס (כי פול מתופף יותר טוב ממנו). בהתאמה, Exile איננו אחד משלושת האלבומים הגדולים בהיסטוריה. הוא אפילו לא האלבום הכי גדול של הסטונז. ועדיין, קשה להפנות כתף קרה להתפוצצות העזה והיצירתית, שאפיינה את האבנים במחצית הראשונה של שנות ה-70.
Exile On Main Street יצא ב-12 במאי 1972 והגדיר את הסטונס על כל מורכבותם. אנגלים שעושים מוזיקה שאמריקאים אוהבים, לבנים חיוורים ורומנטים שמעריצים את התרבות השחורה, אנשי מעמד הפועלים, שאימצו אורח חיים בורגני ונהנתני (ולעתים קרובות: דקדנטי), אינטלקטואלים קוראי ספרים, שמתעקשים להצטייר כערסים וולגרים, אנשים בני 30 פלוס, שמדברים אל בני הנוער ומנסחים את החיים בגיל הנעורים לדור הצעיר, אנשים בוהמיים מאוד, אבל קפיטליסטים שמוכנים לעשות הכל - אבל הכל! - תמורת כסף, חבורה של נגנים שמטיפים לאנטי רצינות ושחרור מכל נורמה וחוק, שמצד שני מסתגרת באולפן ושוקדת שעות רבות על יצירתה האיכותית.
היה זה מבקר המוזיקה והעיתונאי החשוב רוברט קריסטיגראו מ"הווילג' ווייס" הניו יורקי שכתב: "שלילתם של הרולינג סטונז היא שלילת כל המושג הזה שנקרא 'רוקנרול'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם