הצגת תכלית: תיאטרון החאן חוגג 43
למרות אין-ספור פעמים שבהן נראה היה כי המסך יורד על התיאטרון הירושלמי הקטן ודל האמצעים, "החאן" חוגג 43 שנים להיווסדו. הוצאנו את כל הסודות מאחורי הקלעים: ההצלחות, הנפילות, השחקנים, הדמויות - מה שראיתם ומה שלא. כי ההצגה חייבת להימשך
גם שריקות הכדורים של הצלפים הירדנים לא שוברות את דיסקין, וכעת חסר נותן חסות שיוציא את התוכנית אל הפועל. כהן מציע לדיסקין לערב את טדי קולק, ראש העיר דאז, מעמיס אותו על הפולקסווגן העתיקה ומשנע אותו אל החורבה. משם, הדרך למיליון קצרה: טדי מסמיך את דיסקין לגייס תרומות ומשגר באמצעותו מכתב החתום על ידו לתפוצות. דיסקין אכן מוצא את הני גסטטנר, תורמת בעלת לב רחב וכיס ענק, ומיליון דולר עושים את דרכם ארצה. אז תורמת יש, מקום יש, קירות עותמניים יש, ומה שנשאר זה לגייס את האדריכלים דוד אנטול ברוצקוס וארתור גולדרייך. התוצאה: אולם מרכזי עם במה ניידת המוקפת במושבים משלושת עבריה.
במרוצת 43 שנות פעילות התיאטרון, נולדו בו ביטויים וסיפורים ששייכים רק לו: המונח "סל"ח" (סגור לרגל חזרות) מתוצרת מנכ"ל העבר דני אלטר, אומץ בחום על ידי כל התיאטראות בארץ. אם תשאלו היכן היה המשרד של השחקן המנוח בסאם זועמוט, תופנו אל הספסל שניצב בחצר החאן. עוד מספרים ותיקי המקום על צבי משה, הקופאי החרדי הוותיק, שנהג לרמוז לחובשי הכיפה שפקדו את התיאטרון לא להיכנס להצגות עם סצנות רגישות.
במציאות הכלכלית-תרבותית שלנו, ההישג המתמשך של החאן הוא לא פחות מנס אמנותי. מדובר בתיאטרון הפועל בתקציב זעום - כעשירית מהתקציב של הבימה והקאמרי-ובירושלים, שזו שמחה בפני עצמה, עם להקה קבועה של 17 שחקנים, כולם במשכורת, בלי כוכבים שעולים ונופלים. לשאלה כמה פעמים ריחפה מעל החאן סכנת סגירה עקב בעיות תקציב, לכל אנשי החאן תשובה אחת: "מי סופר", אבל דלות התקציב של החאן הפכה לכלי תיאטרלי.
קחו לדוגמה את מיקי גורביץ', שבחר לצאת מתוך המצוקות הכלכליות של התיאטרון שלו: בתמונת הפתיחה של "המצליחים", דורש מנהל החאן המיואש בישיבת ההנהלה שהפעם לא יעשו לו עוד הצגת איכות, אלא שלאגר פופוליסטי כמו שיש לאחרים. זה עבד. החאן הולך וצובר פרסים: את פרס הקומדיה קטף התיאטרון עבור "המצליחים", "המלחמה על הבית", "נישואים" ו"תעלולי סקאפן", ולא חסרים גם פרסים על עיצוב התאורה בהצגות שונות, על המוזיקה ועוד.
עמוס אונגר, המכהן כיו"ר הדירקטוריון ומנהל את התיאטרון בפועל עד למינויו של מנכ"ל חדש במקום יקי הרטל שסיים את תפקידו לא מכבר, מודה: "היו תקופות שהיה לא קל. מספרים על ימים שהיה
"תיאטרון החאן משתדל להימנע משיקולי רייטינג ולא מחפש את הצופים בכל מחיר. אנחנו רוצים מנויים וצופים, אבל לא במחיר של איכות. אנחנו לא תיאטרון מסחרי, ולשמחתי הממשלה והעירייה תומכים. המטרה העיקרית היא שהשם ירושלים יהיה מחובר לתיאטרון איכותי. עם זה, אנחנו במגמת גידול, והמטרה היא להתרחב ולהגיע למה שיותר צופים בארץ כולה".
לדברי אונגר, תיאטרון החאן נהנה מעלייה של 30 אחוז במספר המנויים ועלייה בסדר גודל דומה צפויה גם בשנה הבאה. "אנחנו מצליחים להציג בחוץ הרבה יותר ויזמנו הקמת אולם נוסף, שנמצא בהליכי תכנון", הוא אומר.
יציבות או לא, עם חגיגות ה-43 לתיאטרון המקור הוותיק בירושלים, אפשר להתחיל לספר על מה שהתרחש מאחורי הקלעים במרוצת השנים. מעין סיכום תקופה.
דאחקה שמתרוצצת בקרב אנשי החאן מספרת על אחד הקופאים שעבד במקום, שעמד משתאה אל מול בקשתן של צופות שביקשו "שני כרטיסים ל'שלוש אחיות' של צ'כוב". "איך הן יצליחו לשבת?", שאל הקופאי בתימהון. ובכן, תחקיר (מעמיק!) מעלה כי מדובר בכלל בהצגה של הקאמרי. אתם, לעומת זאת, תעשו פרצוף עיתונאי ואל תיתנו לעובדות לקלקל לכם בדיחת קרש טובה.
זוכרים את הנדבנית הלונדונית הני גסטטנר? ובכן, משאלון בזק, שהועבר בין אושיות החאן, עולה הממצא הבא: גסטטנר נהגה לפקוד את אדמות הארץ מדי שנה בחודש נובמבר כשהיא מאובזרת בשי קבוע לכל מנהלי התיאטרון: דגי סלמון, שזה הטובלרון של פעם, רק בלי גילויי העששת.
בשנה הראשונה לפעילותו של האולם המרכזי החליט הבמאי עודד קוטלר (במאי "כך משתעשעת אמי המשוגעת" ב-1968) לצבוע בשחור את אבני השיש הלבנות שציפו את התקרה והעמודים. ההסבר של קוטלר ליוזמה המחתרתית: "רק כך אפשר להאיר כראוי את ההצגות המועלות באולם". ואם לא הבנתם, אתם לא לבד.
מאוחר יותר, בראשית שנות השבעים, נכנס לחאן הבמאי האנגלי מייקל אלפרדס, שקודם לכן ייסד את החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ולקח כעוזרו את אילן רונן. אלפרדס נשבר בשנת 1979 ועזב. לסיום עבודתו בארץ חלק עם השחקנים את החרדה שאחזה בו לאורך שנותיו כאן משני ביטויים: "אל תדאג", ו"יהיה בסדר". רוב אנשי החאן ככולם תמימי דעים: בשנות השבעים, תחת שרביטו של רונן, החאן היה התיאטרון המבריק והמרתק בארץ, עם "מלחמות היהודים", "צ'רלי קצ'רלי", "קדימה בית"ר" ועוד. זה היה תיאטרון ירושלמי אמיתי.
לפני שמוני מושונוב חשב לביים בקאמרי, יצאה לדרך ההפקה האגדית "משרתם של שני אדונים" בבימויו של מייקל אלפרדס. אנשי החאן מדברים על הפקה שזכתה ל-300 הצגות ושהייתה ראויה לכל סופרלטיב אפשרי. מה שכנראה לא כולם זוכרים הוא שכמה ממשתתפי ההפקה, עליזה רוזן, אלי דנקר, אהרון אלמוג, שבתאי קונורטי ואחרים, נשאבו אחר כבוד לתוכנית "ניקוי ראש" בערוץ הנצפה בישראל.
מה יוצא משבעה קבצנים של הרבי נחמן מברסלב ואבי פניני אחד? פוסטר של פניני עם החלושעס בחוץ, כשמסביבו מרחפים כל יסודות הקבלה. הפוסטר שרד יומיים בירושלים, ותקינותו הפוליטית נשקלה בכובד ראש אחרי שחרדים עצבנים פוצצו את חלונות הראווה של התיאטרון. מבושיו של פניני כוסו בכתם שחור וכך הפוסטר רץ במהלך ההצגה. ומה עוד? אחרי שחסידי ברסלב ראו שהשד לא נורא כל כך, הם הקימו דוכן לממכר ספרי הרבי בחצר החאן. רק בישראל.
בראשית שנות השבעים רצה ראש העיר המיתולוגי טדי קולק לעודד את התרבות בירושלים, והציע לשחקני החאן לקנות חורבות לשיפוץ. בסיור מודרך שערך לשחקנים הוביל אותם לחור הנידח, משכנות שאננים. השחקנים עיקמו אפים ותהו מי לא לקח את התרופות בזמן. רק התאורן האגדי יענקלה מרזל חשב אחרת, קנה בפרוטות והשתקע. ההזדמנות הנדל"נית הבאה הגיעה מראש העירייה אהוד אולמרט, שהציע לשחקנים לשכור דירה בשכונה הצעירה שנבנית, הר חומה.
"אוכלים", מחזהו של יעקב שבתאי, הוצג לראשונה בשנת 1979, בבימויו של אילן רונן. ותיקי השחקנים זוכרים את שבתאי מגיע לאולם ומגיב בחימה כשהוא מגלה כי סצנות שלמות הוסרו מהמחזה.
ההצגה "העלבת הקהל", שהועלתה בסוף שנות השבעים, הייתה הצגה אוונגרדית שעלתה טרם זמנה. פעמים נדירות בלבד בתולדות התיאטרון זכו הצופים למטר קללות כמו: "אתם חארות", "מנשקי תחת", "טינופת" ו"יהודים מלוכלכים". באחת ההצגות התרוממה צופה מכיסאה, צעקה לעבר השחקנים: "אני יכולה לעשות משהו יותר טוב", עלתה לבמה והתפשטה.
כיכבה השחקנית היפה רזיה ישראלי בהצגה "המרפסת" (1981). כיכבה עד שכלב משוטט החליט שדי לה, תקף אותה בביס אימתני בלחי וישראלי נאלצה לפרוש מההצגה.
לא ברור מה עבר החאן יותר: מקצי שיפוצים או התראות אחרונות לפני סגירה. מדגם לא מייצג: בשנת 1979, בתקופתם של אילן רונן ודני שלם, עוד לפני שמישהו באקדמיה ללשון בכלל הגה את המילה "שדרוג", עבר האולם מסכת שיפוצים במטרה לשפר את האקוסטיקה. הבמה הניידת, לעומת זאת, המשיכה במסעותיה. כך, בין הקיר האחורי לבמה, המתין לשחקנים בור בעומק 80 סנטימטר.
ברזומה של אותו בור כמה הישגים מרשימים: מחצית מרקדני להקת הורה מצאו את עצמם מרביצים צעד שאבתם-מים היישר לתוכו, וגם "האישה הגדולה מן החלומות", הלא היא עליזה רוזן, נפלה לשם לקראת סוף ההצגה ועלתה ובצבצה למעלה כאילו כלום. בתקופת כהונתו של עמית גזית כמנהל אמנותי ובמאי (1987 עד 1991) נערך בחאן שיפוץ נוסף, שנועד לשפר את התנאים הוויזואליים שבאולם. מערכת התאורה הידנית הוחלפה בתאורה ממוחשבת, המושבים דורגו בשיפוע והבמה הניידת קובעה למקום שבו היא נמצאת כיום.
כולם מדברים על יופיה ועל הדרה של האבן הירושלמית, אבל מעטים יודעים שמאחורי הקלעים ומאחורי עמדת הסאונד האבן היא בכלל תפאורה שנבנתה בתקופת "אנה גלקתיה" (1996), המשלבת קלקר ודיקט. עשן הסיגריות הוא האחראי לדמיון לקירות העותמנים המקוריים.
"באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", פלט אלדד זיו בלי להתכוון שמישהו ייקח אותו ברצינות. והנה בשנת 1991 נתקל ערן בניאל באוטובוס בשולי, רעייתו של זיו. זו הציעה שבניאל יחבור לבעלה, זיו זוכר שבניאל הכיר באופן אישי את מייק ברנט, והופ - הרי לכם "לס מואה טמה".
למי שלא ראה את "לס מואה טמה" נספר שמדובר בהצגה ששפעה הפרעות יזומות. אולם שעולה באש לא הופיע ברשימת אותן הפרעות. הסבר: באחת הסצנות נגרם פיצוץ מתוכנן, אבל בווילון האחורי אוחזת להבה. הקהל מבסוט. המנהל האמנותי, ערן בניאל, חוטף חום כשהוא רואה לנגד עיניו את התיאטרון שלו עולה בלהבות. הוא מזנק לבמה מצויד במטף ומכבה את האש. הקהל, מרוצה מאיכות האפקטים, מוחא כפיים.
החאן מתהדר בכמה נפילות, אבל זו שנצרבה בזיכרון החאני היא דווקא של "שמים" (1999), שכתב גלעד עברון וביימה אופירה הניג. "שמים", להזכירכם, נבעטה מהבמה לאחר שמונה הצגות בלבד לקהל הרחב. "חבל שזה כך", אמר אז מנכ"ל החאן ירון סדן, כיום מנכ"ל הוצאת עם עובד, "אבל צריך לקבל החלטה אמיצה".
כך או כך, "שמים" היה פלופ מרתק בגלל גודל הציפיות. יש עוד, וזה בטח לא המקום להדחיק: ההצגה "משיח בא למרוז'ק" עלתה בינואר 1978 וירדה אחרי חמש הצגות, ו"ערב זיכרון ללודוויג ואן ריצ'י", תחזיקו חזק, ירדה אחרי החזרה הגנרלית. החדשות הטובות: מרבית אנשי החאן לא סגורים אפילו על שם ההצגה.
כי אי אפשר בלי קצת אבק כוכבים: אלישע שפיגלמן, עו"ד יחיאל לקט, יואל שר, דורית ויחזקאל בייניש, גבריאל בך, אורה ויעקב אחימאיר, בברלי וניר ברקת, רות ומישאל חשין, מיכה שגריר ועוד.
אז כבר סיכמנו ש"משרתם של שני אדונים" הייתה הצגה ששיחקה אותה, ואם נדבר במספרים, גנזכי החאן המהלכים טוענים שהיא רצה קרוב ל-300 פעם. גם "הקמצן" עלתה למעלה מ-300 פעם ו"לס מואה טמה" הוכיחה שעם שם כמו "תני לי לאהוב אותך" יש בהחלט סיכוי שגם על הבמות נבואות יגשימו את עצמן.
לפני פיזור, תנו כבוד לוותיקים: נסים אגאי, איש האחזקה של התיאטרון משנותיו הראשונות, העובד גם היום בגיל 70 כשליח בתיאטרון; מעצבת התפאורות פרידה קלפהולץ, שנכנסה לנעליו של מי שאמור היה לעצב את התפאורה, הצייר האנגלי וויטק, אחרי שזה נטש באמצע בגלל מלחמת יום הכיפורים; המנהל הטכני משנת 1975 אילן בלבינדר, וכמובן ותיק השחקנים אריה צ'רנר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם