קלידים ואכזבות: עדי רנרט
הוא נחשב לאחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית, אחרי שהיה קלידן ומעבד מוזיקלי של כל השמות הגדולים. אבל רק עכשיו, בגיל 55, עדי רנרט החליט להוציא אלבום לעצמו, ועל הדרך גם לחשוף את התסכולים העמוקים שצבר בקריירה. מהריבים עם שלמה ארצי, דרך הפרידה (הכפויה) מגידי גוב ועד אובדן הפרנסה לטובת שמות צעירים וחמים הרבה יותר
אף אחד לא יהפוך בימים אלה עולמות כדי להיות שכיר חרב של כוכבים. כולם שואפים אל הדבר עצמו. למען האמת, גם רנרט מכוון לשם כרגע. רוב הזמן הוא אמנם שמח בחלקו, אבל מפעם לפעם הוא תופס את עצמו מבואס מכך שבגיל 55 קצת קשה לעשות ריסטרט לקריירה - מה שבמובנים רבים הוא מנסה, למרות הכול, לבצע עכשיו.
"היום אני מבין שלא הלכתי בדרך הנכונה לבניית קריירה של מוזיקאי בארץ", הוא מודה. "בדיעבד, אני אומר לעצמי היום שאם בזמנו הייתי יודע את מה שאני יודע עכשיו, אולי הייתי מצליח להתגבר על הבעיות הפנימיות שלי ובונה את עצמי כאמן מבצע. אני בהחלט ממליץ לאנשים שנמצאים היום מאחורי הקלעים לא לפחד להגשים את עצמם. הייתי צריך להוציא את עצמי לאור כבר מזמן".
ולמה, בעצם, לא עשית את זה?
"זו באמת שאלה כאובה שאין לי עליה תשובה. ברמה של השירה, זה ברור: לשיר זה כמו לקפוץ ממגדל שלום מבחינתי. היה לי חוסר ביטחון עצום לגבי איך שאני שר, אפילו אם היה לידי רק עוד אדם אחד בחדר - זה שהלחנתי לו את השיר. 'פעמון' זה אלבום שהעבודה עליו נגמרה כבר לפני חמש שנים, אבל בקטע של להוציא דברים החוצה יש לי כנראה איזשהו באג שאני לא יכול להסביר אותו. תכונת הדחיינות שלי מגיעה במצבים כאלה לרמות וירטואוזיות".
אולי אתה פשוט מפחד, כמו רבים וטובים, מכישלון.
"אני לא בטוח שזה העניין. אני דווקא פחות מפחד כשאני לא מרגיש אחריות כלפי מישהו אחר, אלא רק כלפי עצמי. כשאני מפיק תקליט לאמן ותוך כדי העבודה אני רואה עד כמה זה חשוב לו, אז אם התקליט לא מצליח תמיד יש לי איזושהי תחושת אחריות. במקרה של'פעמון' אני לא יודע מה יהיה, אבל אני חייב להגיד, בלי להשוויץ, שבינתיים אני מקבל עליו תגובות מצוינות. מצד שני, אולי יש בי איזו שאננות, וכשתגיע הביקורת הקטלנית הראשונה אני אקרוס".
אל דאגה: גם אם, חלילה, זה יקרה - וזה לא יקרה, כי "פעמון" הוא באמת אלבום קסום ומיוחד במינו - לרנרט עדיין יישארו הרבה מאוד סיבות לגאווה. שם טוב לוי, שלמה ארצי, גידי גוב, מתי כספי, נורית גלרון, יהו? דית רביץ, אריאל זילבר, ירמי קפלן, איפה הילד, ברי סחרוף - כל אלה, ועוד המון כאלה, שעבדו עם רנרט במהלך השנים, חייבים לו לפחות חלק מסוים מהקריירה שלהם. עכשיו, כאמור, מגיע תורו לסכם את דרך החתחתים שלו, תחנה אחר תחנה.
עדי רנרט נולד בתל אביב והעביר את נעוריו בגבעתיים. לפסנתר הוא התחבר מיד, בעיקר בזכות הקשר המיוחד שהיה לו עם דודו, יאיר קלינגר, והפצרותיו החוזרות ונשנות של אביו, הצייר גרשון רנרט ז"ל - אבל זנח אותו בכיתה ז' לטובת כדורגל בשכונה. בהמשך, הוא אף סירב בתוקף להירשם לתיכון תלמה ילין (" רציתי להישאר עם החבר'ה שלי"), ורק כמה שנים מאוחר יותר, ב-1973, כשהתקבל ללהקת חיילות השריון (בתור "אורגניסט ", כלשונו, לצד דפנה ארמוני, מאיר סויסה, משה בקר, דורון נשר ואחרים), חזר אל הנגינה המקצועית.
אחרי השחרור הוא חבר לגל החדש של הרוק המתקדם, שכלל דברים מורכבים, מסורבלים ומאוד לא קשורים לפלייליסט של 2010, כמו קצת אחרת, 14 אוקטבות, זינגלה וששת. יאיר רוזנבלום היה זה שסידר לרנרט מקום כקלידן בהרכב האחרון, שעם הזמן - ובניגוד מוחלט למצב בתקופה שבה פעל - הפך למיתולוגי. פרט לרנרט, היו חברים שם גם יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך ושם טוב לוי - מנהיג ומייסד ההרכב. רנרט זוכר מאז בעיקר את הנאיביות. של הלהקה, אבל בעיקר שלו.
"המוזיקה הייתה ברובה של שם טוב, ואנחנו, האחרים, היינו לגמרי בשליחותו", הוא מספר, "אף אחד לא חשב שמשהו לא בסדר עם זה שלא קיבלנו על זה גרוש, למשל. אנשים אמרו לי 'מה, אתה פראייר? למה אתה עובד בחינם בשביל שם טוב?', אבל בשבילי זו הייתה זכות גדולה. הרגשתי שאנחנו עושים משהו מיוחד ויפה".
ובכל זאת, התפרקתם אחרי כמה חודשים.
"נכון. מה שקרה זה שיהודית נהייתה פתאום מטאור, ונוצרה דיספרופורציה בין מי שהיא נהייתה לבין המקום שהיה לה בלהקה. אצלנו היא עשתה קולות, ניגנה בכלי הקשה, דברים כאלה. גורם נוסף לפירוק היה שלא היה בתוכנו מישהו עם מספיק מגלומניה חיובית כדי להחזיק אותנו יחד, והעסק פשוט התפורר. חוויה מאוד מאכזבת מבחינתי".
מאכזבת כל כך, עד שרנרט החליט לעזוב את הארץ לטובת שש שנות לימודי מוזיקה בבית הספר היוקרתי מנהטן סקול אוף מיוזיק בניו יורק (תואר ראשון בקומפוזיציה קלאסית ותואר שני בג'אז). למרות היוקרה, זו לא הייתה בדיוק תקופה זוהרת בחייו.
"התפרנסתי שם מנגינה בחתונות", הוא מספר, "הייתי ממש בג'ורה. אפילו לא הצלחתי לחדור לסצנה של החרדים, שבה הייתה הפרנסה
רנרט נחת כאן ב-1986, היישר לתפקיד הקלידן בסיבוב ההופעות של שלמה ארצי ואלבומו המצליח דאז, "לילה לא שקט". ארצי היה מבסוט ממנו, ושכר את שירותיו כנגן גם למאסטרפיס הבא שלו, "חום יולי-אוגוסט". בהמשך הוא אף הפקיד בידיו את תפקיד המעבד המוזיקלי באלבום (הכושל, בדיעבד) "כרטיס ללונה פארק", ואף נתן לו להלחין את השיר המסיים - "סיטואציה" - שמבוצע עכשיו מחדש על ידי ברי סחרוף ורונה קינן ב"פעמון". זה היה אמנם אחד הפיקים היותר משמעותיים בקריירה של רנרט, אבל הוא גם הותיר בו לא מעט צלקות.
"היה הרבה מתח בהקלטות של 'כרטיס ללונה פארק'", הוא נזכר. "אני חושב שעוד בזמן העבודה על האלבום שלמה ידע מה הולך לקרות איתו. באותו זמן הוא דיבר הרבה על האפשרות שהאלבום ייכשל - מה שבסופו של דבר הגשים את עצמו. שלמה הרי נלחם אז בדה-לגיטימציה מאוד גדולה. הרבה אנשים שנאו אותו, לעגו לו, כתבו עליו דברים מאוד קשים בעיתון, והיה לו מאוד קשה עם זה. הוא גם בדיוק עבר אז את משבר גיל 40, מה שבהחלט בא לידי ביטוי בעבודה שלנו.
"אני, מצדי, דווקא חשבתי שבסופו של דבר אנשים יזקפו את הניסיון הזה לזכותו של שלמה, וש'כרטיס ללונה פארק' יהיה כמו 'נברסקה' של ברוס ספרינגסטין - משהו שמעריכים רק אחרי תקופה מסוימת - אבל התחושה באולפן לא הייתה טובה".
מה בדיוק קרה שם?
"עבודה על אלבום היא משהו מאוד אינטנסיבי, ואמנים מגיעים בה לכל מיני מצבים. הם על הקצה שם, במקום שמאוד גורלי מבחינתם. במקרה של 'כרטיס', שלמה הגיע לזה אחרי הטרילוגיה המוצלחת שהוא עשה עם לואי להב - 'תרקוד', 'לילה לא שקט' ו'חום יולי-אוגוסט' - וככל שהזמן התקדם ככה שלמה עלה יותר, התנפח יותר והרגיש יותר בטוח עם עצמו. אתה יודע איך זה: בהתחלה אמנים מפקידים את עצמם בידי מישהו אחר, ואז, לאט לאט, הם מרגישים שיש להם מה לאבד ורוצים לשלוט בעניינים שלהם. בוא נגיד שב'כרטיס ללונה פארק' כבר לא הייתה עבודה פורייה. תשמע, שלמה הוא איש מורכב, רב תכונות. בוא נאמר שלא שמרנו על חברות אחרי העבודה שלנו יחד".
כשהקלטת מחדש את "סיטואציה" חשבת להזמין אותו לבצע את זה?
"איפה, מה פתאום. זה לא עלה לי בראש. אולי כי מלכתחילה הנחתי שהוא לא ירצה להשתתף בדבר הזה. הוא אימפריה, אתה יודע. מה גם שאין לי היום איזה קשר אישי איתו".
ובכל זאת, הקריירה של רנרט הרוויחה לא מעט מהעבודה עם שלמה ארצי. היא סידרה לו, למשל, עבודות, לרוב כקלידן ולעתים גם כמעבד, עם אריק איינשטיין ("רוצה להיות בבית", "יש בי אהבה"), ולצד הרבה מאוד אמנים צעירים ומבטיחים דאז, ביניהם אתי אנקרי, איפה הילד וירמי קפלן. מהשניים האחרונים הוא זוכר כיף חיים. "הרגשתי שם קצת כמו איזה מבוגר לא קשור שהדביקו אותו בכוח ללהקה של צעירים וזה לא היה כל כך נעים", הוא אומר, "אבל עדיין, היו שם אנרגיות אדירות, מוזיקה מחשמלת".
גם הרומן הממושך של רנרט עם גידי גוב - שהחל בשנת 1993, בתוכנית הלייט-לייט של האחרון בערוץ 2 הבתולי, "לילה גוב" - נגמר באחרונה פחות או יותר ככה. "עבדתי עם גידי גוב במשך 17 שנה", הוא אומר, "ופתאום, לפני שנה-שנתיים, הוא החליט להתחדש ועשה לו הרכב חדש. נפגעתי מזה מאוד. אני לא מאשים אותו, אבל מבחינתי זה היה מאוד קשה, כי השנים איתו היו, מבחינתי, מאוד פוריות ותורמות. מצד שני, אני מודע לכך שיש כאן לחץ עצום להחליף ולהתחדש כל הזמן. לשדר משהו חדש, פנים צעירות, לא יודע מה, יש לזה כל מיני שמות".
אתה מתגעגע לימים שבהם ניגנת ב"לילה גוב"?
"כן. 'לילה גוב', להבדיל מתוכניות אירוח אחרות, הייתה באמת מושקעת בכל מה שקשור למוזיקה, כי גם גידי מגיע מהמקום הזה והיה לו מאוד חשוב שזה ייעשה באופן רציני. מצד שני, אי אפשר להגיד שמתי על התקופה שבה ניגנתי בתוכניות כאלה. תמיד הייתה לי הרגשה שטלוויזיה ומוזיקה לא חיים טוב ביחד. הטלוויזיה הרי בדרך כלל רק משתמשת במוזיקה לצרכיה, ומרדדת אותה בהתאם לזה. לפעמים אני רואה מוזיקאים מוכשרים שמעבירים שידור לפרסומות בתוכניות אי? רוח וכואב לי הלב עליהם".
ומה איתך, לא תעבוד יותר בתוכניות כאלה?
"תלוי באיזה מצב כלכלי תתפוס אותי".
באיזה מצב כלכלי אני תופס אותך עכשיו?
"בוא נגיד שהמקצוע הזה הוא לא הבחירה הראשונה למי שלרוצה לעשות כסף בחיים - וזה הולך ונעשה יותר קשה. במיוחד לאנשים כמוני. הדור שלי עובד היום פחות מאנשים צעירים. אנשים באים עם החבר'ה הצעירים שלהם. לא צריך אותנו יותר. אבל עד עכשיו הצלחתי לפרנס את המשפחה שלי יפה, ואני מקווה שיהיה בסדר". לרנרט, אגב, שני ילדים. הוא התגרש לפני כשנתיים.
ההיכרות שלו עם הטלוויזיה לא כללה רק נגינה בלהקות בית של תוכניות אירוח למיניהן. רנרט גם אחראי לפסקול של הסדרה "טירונות", למשל, ולפסקולים של סרטים ישראליים כמו "עונת הדובדבנים", "אזרח אמריקאי", "זולגות הדמעות מעצמן", "קופסה שחורה", "אדמה משוגעת", "אילי ובן" ועוד. הפלייליסט באייפוד שלו, אגב, מורכב מיצירות של באך ומקטעי ג'אז, לצד שירים של הקלקסונז, ארקייד פייר, קינגז אוף ליאון, ג'והאנה ניוסם ודבנדרה בנהארט. אין ספק שרנרט לא דומה בקטע הזה לבני דורו עם הקוקו והקרחת, שנתקעו בהנדריקס. "אין לי את הנוחות הפנימית בשביל להיות דינוזאור", הוא מסביר. "אני מרגיש יותר כמו סטודנט סקרן, אני ממש לא מתרפק על העבר".
יצירתו האישית, בכל אופן, מושכת בעיקר לאלמנטים שמייצרים אווירה. ב"פעמון", לדוגמה, יש המון ממנה. חוויית ההאזנה לאלבום הזה (שנולד מתוך מופע שרץ כבר כמעט עשור) היא כמו טיול סהרורי בין נופים, עונות וחלקי יום. השילוב בין הסגנונות של המוזיקאים ששרים או מדקלמים שם את הרצועות השונות - ברי סחרוף, גידי גוב, רונה קינן, מיקה קרני, ליאורה יצחק ורנרט עצמו - מעצים את תחושת האי ודאות שמתלווה ל"טיול" הזה.
"הרעיון לפרויקט עלה בשנת 2000", הוא מספר, "הייתה אז המון רוחניות באוויר, ומצד שני הייתה גם תחושה של אסון ממשמש ובא. משהו אפוקליפטי, רועד, סוג של סוף. אותי זה פגש בתקופה שבה גיליתי שאני מאוד אוהב מוזיקה דתית. לאו דווקא יהודית. אני חילוני לחלוטין, אבל מתחבר מאוד למקום שהמוזיקה הזאת מגיעה ממנו, שמנמיך את האגו ומייצג רעיון הרבה יותר גדול מאיתנו. זו מוזיקה שלא באה להרשים ולבדר, אלא נועדה לגרום לאנשים שמקשיבים לה להגיע למצב תודעה יותר גבוה".
רנרט פנה לרוני סומק בבקשה לטקסטים מהסוג הזה, קיבל ממנו עשרות כאלה, בחר כמה, הלחין אותם והרכיב בעזרתם מופע ייחודי ומצליח. "מאוד עודד אותי לגלות שלא רק אנשים שאוהבים מוזיקה מוזרה התחברו למופע הזה", הוא אומר. "אני, יש לי חיים כפולים. מצד אחד, אני מתעסק במוזיקה פופולרית, מאוד קומוניקטיבית, ומצד שני האבות המוזיקליים שלי נמצאים בקצוות אוונגרדיים וקשים להאזנה. באופן אישי, יש לי בעיה עם פופ. השפה של הפופ היא פשוטה, ארגז הכלים שלה קטן. אם פעם היית כותב שיר, היית יכול שרק הצליל הראשון שלו יהיה לקוח משיר אחר. היום אתה גונב משפטים שלמים אפילו בלי לדעת. זה מוריד מאוד מתחושת הרעננות של הז'אנר".
וזה אומר שאין לך יותר עניין גם לעבד חומרים כאלה לאמנים אחרים?
"לא יודע. זה סימן השאלה הכי גדול בחיים שלי עכשיו. האמת? אני חושב שהגיע הזמן שאתמקד קצת בעצמי. באמת הגיע הזמן".
שלמה ארצי, אתי אנקרי וגידי גוב סירבו להגיב לדברים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם