פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר
כמו סרטיו הקודמים, גם "פעם הייתי" שובר את כל הקופות, אבל לראשונה אפילו המבקרים מיישרים קו. אבי נשר, הקולנוען הישראלי הכי פורה מאז מנחם גולן, מספר בראיון מקיף על ההצלחה של "הלהקה" ("לא עברתי חוויה טובה"), הכישלון של "זעם ותהילה" ("הייתי אובד עצות"), הקריירה כבמאי להשכיר בהוליווד ("הכל נראה לי שעשוע") והרצון הנואש לקבל קצת אהבה ממצביעי האקדמיה
"הכישלון הרעיש אותי", הוא מספר. "זה היה כמו לחטוף סטירה מאבא שלך בפעם הראשונה בחיים. הייתי בן 30 ולא ידעתי איך לאכול את זה, חוויה מאוד קשה. הכישלון היה רק שלי. הייתי אובד עצות. איבדתי את האמונה ביכולת שלי לייצר דיאלוג. שקלתי להפסיק לעשות קולנוע. הרגשתי אבוד, לא מוצא הצדקה להתחיל משהו חדש".
בגלל כישלון אחד חשבת לפרוש מקולנוע?
"סרט אמור לנהל דיאלוג עם הקהל, עם התרבות. זה לא עניין של כסף, מקולנוע ישראלי לא מתפרנסים. יש לי סלידה מפרויקטים אליטיסטיים. אני רוצה יצירה שתהיה נגישה לכל אדם. 'זעם ותהילה' לא היה נגיש וזה הכישלון שלי. הרגשתי שמעלתי באמונו של הסרט. כל המשאבים שלי היו מופנים לסיים אותו. שלוש שנים מהחיים שלך, כנגד כל הסיכויים, גורר כמות של אנשים להרפתקה גדולה".
25 שנים אחרי, וזה עדיין בוער בך.
"אהבתי את אורי זוהר והוא מאוד עזר לי. בשלב מסוים הוא קם והלך. לאנשים כמוהו וכמוני קולנוע זה סוג של דת. והדרך היחידה של זוהר לזנוח את הדת הזו הייתה ללכת לדת אחרת. אני זוכר שבאיזו חתונה של חבר משותף ניסיתי לדבר איתו על הנטישה והוא - קיצוני שבקיצוני. אני חושב שהליכה לדת אחרת קשורה יותר לטראומה שלך מהדת הקודמת ופחות לאמונה בחדשה. סרט זה כמו ילד, ואני האבא שלו. בגלל זה אולי לא הפכתי לאבא עד גיל 40".
אנחנו יושבים בבית הקפה "תולעת ספרים" בפאתי כיכר רבין. ממש בדקות אלה יוצא סרטו החדש, "פעם הייתי", להקרנות בכורה ב-30 בתי קולנוע בישראל. זהו רומן נעורים המתרחש בעיר התחתית של חיפה ב-1968 כשברקע פליטי שואה שמנסים בהצלחה חלקית לייצר חיים חדשים, תרים אחר זוגיות ומשפחה חדשה כתחליף לעולם שחרב.
רף הציפיות גבוה. את "סוף העולם שמאלה", סרטו הראשון לאחר שחזר מגלות של 15 שנים בהוליווד, ראו כחצי מיליון צופים. ב"הסודות" ביקרו כ-200 אלף. נכון להשבוע, "פעם הייתי" הביא לבתי הקולנוע יותר ממאה אלף צופים, הישג מרשים בהתחשב שהסרט יצא בעיצומם של ימי המונדיאל. תוסיפו את המיליון שראו את "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" ותקבלו את אחד הבמאים הכי פופולריים בתולדות הקולנוע הישראלי.
בניגוד לקהל שמצביע ברגליים, המבקרים חצויים. מתנגדיו - בהם מאיר שניצר ב"מעריב" ואורי קליין ב"הארץ" - רואים בו קולנוען מיושן וסנטימנטלי, המנותק מהשי פה העדכנית שפיתח הדור הצעיר של יוצרי הקולנוע הישראלי. חסידיו - ובראשם יאיר רווה מבלוג הקולנוע "סינמסקופ" - בטוחים שהוא אחד מגדולי היוצרים בארץ ומאמינים
נשר משלם מחיר כבד על המיתוג הבעייתי שלו. גם "סוף העולם שמאלה" וגם "הסודות" לא הצליחו להתברג בין חמשת המועמדים לפרס אופיר, מה שמנע ממנו את הזכות להתמודד על ייצוג ישראל באוסקר. אבל הבוקר הוא התעורר למציאות אחרת. נשר פתח עיתונים ונדהם לגלות שרוב המבקרים, גם כמה שריסקו אותו בעבר, משבחים את "פעם הייתי". עכשיו נותר להמתין לדבר האקדמיה.
"האנשים האלה הם המשפחה שלי", הוא מדבר בכנות על השבר הגדול עם האקדמיה לקולנוע. "הקולנוע הישראלי הוא פורום קטן, כולם מכירים את כולם. אם אחותך כועסת עליך ואתה לא מבין למה - היא עדיין אחותך ואתה עדיין אוהב אותה. כשהייתי צעיר אני ואמא שלי לא דיברנו שנה שלמה. במבט לאחור זה נראה לי זוועתי. הניתוק מהאקדמיה מאוד מכאיב לי ופוגע בי. לא בפן הפרקטי. אתה רוצה שהמשפחה שלך תאהב אותך. קולנוע זו אמנות שעוברת מהעולם, אין הרבה מאיתנו".
בגלל זה ב-2000 בחרת לחזור לעבוד פה?
"בישראל זה לעשות סרטים למשפחה שלך. אתה בן משפחה שמדבר על נושאים רלוונטיים. חשוב לך שיבינו אותך, שפצעים ייפתחו ואולי ייסגרו. רגליך דורכות על האדמה הזו. אתה פועל מתוך תת ההכרה הלאומית, מהזיכרון הקולקטיבי, מהחור השחור של אבא שלך. אם אתה לא עוסק בחברתי, אין לזה ערך. בכל סרט רציתי לעסוק באחת מהמיתולוגיות הישראליות - הגירה, שואה, דת".
למה זה חשוב לך?
"קשה למצוא פה את נקודת האחיזה, הסרטים שנוגעים במיתולוגיה מנסים לתפוס את הנקודה הזו. מעניין אותי לדעת מאיפה זה בא, ללכת לדבר עם מהגרים, ניצולי שואה. לשחרר את הטראומה דרך הלדבר. קולנוע הוא מדיום אפקטיבי לשיח קולקטיבי. חשוב לי לפענח את המקום הזה. לפעמים כל כך משונה לי עד כמה אני אוהב את המקום הזה. לא מבין את האוי בססיה שלי לישראל. זה כמו אובססיה לאישה. רק היא היחידה. מה, אין עוד נשים? לא עבורי. אובססיה מרתקת אותי".
עכשיו הוא מפנטז על הקודקוד הרביעי במרובע המיתולוגי: יחסי ישראל-פלסטין. "בא לי לעשות את 'תש"ח' של יורם קניוק. קראתי את '1948' של בני מוריס וזה מרתק. אני מחפש במאי פלסטיני שיחד נכתוב סרט שיציג את שני הנראטיבים: היהודי והפלסטיני. העצמאות לצד הנכבה". איליה סולימאן - לעיונך.
נשר הוא אדם פוליטי, כזה ששואל את המלצרית אם מיץ התפוזים נסחט מעבר לקו הירוק. סרטו התיעודי היחיד, "אוריינטל", מתאר את כישלון שיחות קמפ דיוויד. "החבורה שמנהלת את המדינה - זה מפחיד. אני לא אהיה פוליטיקאי, אז המעט שנותר לי לעשות זה להיות בדיאלוג עם הקהל. בקולנוע האמריקאי אני יכול להרשות לעצמי את הלוקסוס של להי יות אליטיסט או מסחרי. לא כתבתי שם סרטים מדם לבי, אלא השתעשעתי על הנייר. הקולנוען הישראלי כותב מדם לבו".
מה רע בבידור?
"אני לא יכול לעשות יותר סרטים ישראליים מהמקום המשועשע. אני מכבד את השעשוע, רואה בו סוג של ישועה, בריאות נפש. אבל לצערי אני לא מסוגל. אין לי ברירה, אלו דחפים ראשונים. הצטרפתי כמפיק ל'זוהי סדום' של חבורת 'ארץ נהדרת'. מלווה אותם כמבוגר האחראי. זו חוויה נפלאה. הם מגיעים ממקום אחר, אולי יותר טוב משלי. אני בא מדור הטוב למות בעד ארצנו, זה בחלב האם. לא יודע אם אי פעם אצא מזה. לא יודע אם אני רוצה לצאת".
נשר, בן 57, גדל ברמת גן להורים יוצאי שואה, בעלי תודעה סוציאליסטית בוערת. "אמא שלי אישה מאוד יפה, חזקה, עם חוש הומור אדיר", הוא מספר. "אבל אצלנו בבית לא דיברו מילה אחת על מה שהיה שם. כשאבי נפטר הבנתי שאני לא יודע שום דבר עליו, וזה בן אדם שכל כך אהבתי. הפעם הראשונה שאמא שלי סיפרה לילדים שלי כיצד מילטו אותה מהעיירה הייתה לפני שנה. רק בעשור האחרון התחלתי להבין איך הם ראו את עצמם. הם חיו בטראומה בגלל שהרגישו שהציבור הישראלי תופס אותם כניצולים, אנשים שעשו דברים נוראים כדי לשרוד".
איך אתה מסביר את קשר השתיקה?
"הם לא הסתירו, כמו שלא רצינו לדעת. היינו היהודים החדשים, נמצאים בשליחות קטלנית, שזה לא יקרה שוב. לא פלא שלא היו מבוגרים בסרטים הראשונים שלי. הסגידה לנעורים בישראל הרבה יותר גדולה מאשר באמריקה. תפתח 'פנאי פלוס' ותראה לי שם מישהו מעל גיל 30. העיסוק בשואה נגד את החזון החדש. חברי הטוב יצחק צחייק, שבא ממשפחה עיראקית, התעלם בדיוק כמוני מההורים. הוא התבייש במוזיקה הערבית ואני התביישתי בממליגה הרומנית. הדרך שלי להתוודע לשואה הייתה דרך הספרים של ק. צטניק, אותם קראנו בגלל תיאורי המין. דרך הסטאלגים. הגישה הייתה מאוד מעוותת ואולי זו הייתה עבורנו הדרך האפשרית היחידה".
כשהיה בן 12 עברה המשפחה להתגורר בניו יורק. "אבא שלי היה אדם פוליטי מאוד. איש שדפק את הראש בקיר. היה אחד מנערי בן-גוריון לצד פרס ויוספטל. הוא הרגיז את גולדה בתנועה. אמר לה, 'אי אפשר לפתור את בעיות המחר עם כלי האתמול'. היא ענתה לו,'אתה מתכוון אליי, איש צעיר?'. זו הייתה המורשת שהוא הנחיל לנו: אנחנו לא מכביסטים, הארד קור הפועל. ב-68' הוא התמנה לנשיא אוניברסיטת חיפה. ד"ר לסוציולוגיה בעל חזון סוציאליסטי עם רעיונות מרחיקי לכת איך לקרב יהודים וערבים. הוא לא שרד שם שנה אחת, מנהל משרד החינוך ארגן את סילוקו. הוא חזר לניו יורק מר נפש וסוער".
בגיל 18 שב נשר לארץ. "התלבטתי, סיירת מטכ"ל או להקה צבאית, גיטרות או רובים. במבחנים לסיירת שאלו אותי מה יקרה אם לא תתקבל. אמרתי, אני שונא צבא. הייתי שנה אחת בסיירת ואחר כך הייתי קצין מודיעין. בסיירת כולם היו קיבוצניקים מלבד שניים. קיבלתי את ה'ווילג' וויס' להתעדכן איזה סרט עולה בניו יורק, והם ראו בזה התנשאות".
לאחר השחרור למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה ולקח גם קורסים בקולנוע. בסיום הלימודים החליט לביים סרטים, אגרוף בפרצוף של הוריו שחלומם הגדול היה שבנם יהיה שר חוץ של ישראל.
"התסריט הראשון שלי היה על חבורת ישראלים", מספר נשר כיצד נולדה ה"להקה". "בעמוד 40 הבנתי שאני כותב עוד סרט טירונות. חזרתי לנקודת המוצא, להקה צבאית. החיילים שם הם מלח הארץ. כל נושא החבורות הישראליות ריתק אותי. אלו היו השנים של רוק מתקדם, בחורות מתקדמות. ממרד הסטודנטים בפריז לקחנו את האהבה החופשית והרוקנרול. לא פוליטיקה".
בזמן השירות הצבאי הכיר נשר את הצוות שירוץ איתו להרפתקת הקולנוע: בת זוגו שרון הראל ויצחק צחייק. הראל נכנסה לעסקי ההפקה, הליהוק והייתה שותפה לכתיבה, צחייק קיבל את תפקיד העורך. יחד נחשבו להרכב מנצח. "הלהקה", שעלה ב-78', זכה להצלחה עצומה, 600 אלף צופים, והשיק את הקריירות של גידי גוב, חלי גולדנברג ומאיר סוויסה.
"נבהלתי", טוען נשר. "לא עברתי חוויה טובה. אמרתי אם זה כל כך מצליח, אולי זה בינוני. מכנה משותף רחב מדי. כעבור שנה יצאנו עם 'דיזנגוף99'. רצינו לעשות פרובוקציה. לפנות לקצוות, לחצות גבולות. הזמנתי את פורטיס ושולץ האיום להופיע בסרט כי התחברתי אליהם. להבדיל מאורי זוהר שכואב את מכאובי הבורגנות, עבור הדמויות בסרט בורגנות היא לא מצב אפשרי. כשהם מריחים הצלחה, הם בועטים בה. כשהגיעו 400 אלף צופים ל'דיזנגוף99' שוב דאגתי".
ההורים האדומים של נשר התקשרו להתחבר לסרט, בעיקר לסצנת השלישייה הבלתי נשכחת של גלי עטרי-ענת עצמון-גידי גוב. "הוריי הזדעזעו. אמא שלי נפגעה, הסרט לא נעם לה. אבא שלי סירב לראות סרטים שלי, עד ש'הלהקה' הוצג בניו יורק, שם הם התגוררו. בדיעבד נודע לי שהוא הלך יום-יום לקולנוע, עמד בתור לכרטיסים ועשה מחקר אנתרופולוגי איזה קהל בא".
חיי היומיום של נשר, מלבד פירוק הזוגיות הכואב עם הראל (איתה השלים שנים רבות לאחר מכן, והיא חתומה כאחת המפיקות ב"הסודות"), לא השתנו. "זו לא הוליווד. גרתי באותה דירה עם מזרן על הרצפה ומכונית משומשת בת שמונה שנים. אשתי (האמנית איריס נשר, אותו פגש לראשונה על הסט של "זעם ותהילה") מספרת כי מעולם לא פגשה אדם יותר עני ממני. אמרה, אפילו לא היה נייר טואלט בדירה. לא חשבתי על עתיד. כל מה שמאפשרת ההצלחה זה לעשות עוד סרט. ואז הפקנו פרויקט קטן בשם 'הפחדנים' שהגיעו אליו 180 אלף צופים".
בשנים ההן הוא נחשב לאיש קשה, בוטה, שהכעיס הרבה קולגות. סיפרו שלא אמר בוקר טוב לשחקנים על הסט, שהתהלך בפוזה מתנשאת. "ב'הלהקה' וב'דיזנגוף 99' הייתי הרבה יותר נפיץ. לא מרוצה מעצמי, לא נוח לעצמי. כשאתה בן 24 ולא יודע מה אתה עושה, פועל מתוך אינסטינקט, מנסה לשבור גבולות כל הזמן - אתה מסתובב בחרדה איומה שמיתרגמת לציניות ואגרסיה. באמצע צילומי 'הלהקה' המפיק עזב כי סירבתי לצלם סצנה רומנטית. במהלך הצילומים נמצאתי במגננה כל כך עצומה. כשאתה מבוהל אתה יכול להיות גס, תוקפני, לומר דברים פוגעים לאנשים".
לא רק שחקנים נרתעו ממך.
"הייתי מבקר סרטים במוסף 'הארץ'. כותב כל שבוע כפולת עמודים על קולנוע. הייתי המבקר הכי צעיר, הטקסטים שלי היו קיצוניים. הייתי מגן על הסרטים שכולם התקיפו. הייתי הדובר של הסרטים הדחויים. לא הייתי צנוע, לא הייתי נעים. לא היה כלום בחיים שלי חוץ מקולנוע, מלבד פעמיים בשבוע כדורסל".
זה השתנה?
"אנשים שמכירים אותי אז והיום אומרים שזה שני אנשים שונים. אין לי שום געגוע למה שהייתי אז, אין לי שום סבלנות לנוסטלגיה. האבהות מאוד משנה אותך, מעמיקה אותך. היום, מסיבת הסיום של הבת שלי, קונצרט של הבן שלי, מאוד חשובים. לא כי אתה חייב, כי זה מרגש ומעניין אותך. אני מעדיף לסיים בתיקו ולא בניצחון. זה דברים שאני רוצה שיקרו גם למדינה. בין 48 ' ל-67' היינו חייבים להיות אגרסיביים כי פעלנו מפחד. חלק מהתבגרות זה להפסיק לפחד".
את נשר כצעיר חסר פשרות אפשר למצוא בדמותו של אדי הקצב - הגיבור של "זעם ותהילה", אותו גילם השחקן הצעיר דאז ג'וליאנו מר. "הסרט נעשה ממקום אפל, אבל גם כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אדי הקצב שמחפש את מותו. אם תחליף את רעיון השחרור הלאומי לקולנוע, תבין עד כמה הזדהיתי עם אדי. באותן שנים הייתי שילוב של אדי וגידי גוב מ'דיזנגוף'99 , צירוף שיכול להיגמר רק בבכי. כדי לממן את המשך הפרויקט, אלתרתי באמצע העבודה את 'שוברים', אופרת רוק פרודית".
המשך הראיון במוסף "סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם