רק בגלל הרוח: על הסרט "אחותי היפה"
"אחותי היפה" הוא תוספת מבורכת ליבול הדל של סרטים ישראליים שעוסקים בעולם העל-טבעי. לרוע המזל זה ההישג היחיד שלו
''אחותי היפה'', ישראל, 2011
למעשה לבד מ"שחור" - סרטם של בני הזוג אזולאי-הספרי שבו פותחו על הבד תת-עלילות שהיו מחויבות לעולמות השדים, הכשפים והרוחות - דילגו עושי הסרטים בארץ על האופציה לפתח דו קיום בשלום עם המערכת החוץ-מציאותית העשירה. אזכורו של "שחור" אינו מקרי, שכן האירועים בו התחוללו בקרב קהילת יוצאי מרוקו בישראל, ממש כמו המתואר ב"אחותי היפה", סרטו החדש של מרקו כרמל.
בעיירת פיתוח השוכנת קרוב לים (גבעת אולגה? אור עקיבא?) נפל דבר. מארי (ריימונד אמסלם), הבת של סימה בנטולילה, התאהבה בדייג מבני הערבים, עלי שמו (נורמן עיסא), והלכה בעקבות צו לבה. בשל כך עקרה אותה ראמה (אוולין הגואל), אחותה המבוגרת ממנה, שנשואה לרוברט (משה איבגי) המשופם, מהזיכרון המשפחתי, וזו נודתה עד עולם.
בהגיע יום פקודה מארי, הצעירה וגם היפה יותר מבין השתיים, נקראה לשמים, אך אחותה ראמה אסרה על קבורתה בצמוד לאם סימה. האלמן עלי כרה את קבר אשתו מחוץ לגדר בית העלמין היהודי, אך מאותו הרגע לא חדלה רוחה של מארי המתה מלהטריד את נפשה המסוכסכת של אחותה החיה, ההולכת ומתחרפנת אל מול עדשות המצלמה.
היחסים בין שתי האחיות מבוססים על זיכרונות משותפים עזים, בחלקם על-טבעיים, ששורשיהם עוד בגולה במרוקו, והם נטווים סביב פולחנים מסורתיים, עממיים, המהווים בסיס לשפה פרטית המשותפת לשתיים, ואולי גם לסימה, אמן המנוחה, שסביב קברה מתחולל העימות בין האישה והרוח.
ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הנראה לסמוי מקבלת זרמי חיזוק בכמה עלילות משנה, שכולן מחויבות לעוצמה האמיתית המלכדת מאז ומתמיד את בני המין האנושי - הסקס לגילוייו השונים. שהרי רוברט, בעלה של ראמה, נמשך כל חייו לאחות היפה מארי, ואילו קובי (איתי תורג'מן), בנו המתבגר, טובל כולו בסחר-מכר של חומרים פורנוגרפיים - קלטות, חוברות, תמונות - המשמנים את גלגלי האנרגיה הלילית בעיירת הפיתוח נטולת השם. ממש כפי שעשה פעם משה איבגי, המגלם פה את אבא של קובי, בסרטו של שבי גביזון "חולה אהבה בשיכון ג'" משנת 95'.
מערכת היחסים ההדוקה ש"אחותי היפה" מנהל עם מורשת הקולנוע הישראלי מקבלת חיזוקיה לא רק משום שהמכשפה ראמה צופה בזמנה הפנוי ב"רק היום", סרט הביכורים של זאב רווח, אלא בעיקר בשל עבודתו המודגשת של הצלם גיורא
כידוע, עם השנים החלו תיאורטיקנים מקומיים להפליג בשבחן של אותן קומדיות עממיות, ששימשו אז כמקפצה אסקפיסטית לשכבות של אזרחים מקופחים. עם כל הכבוד לתיאוריה החברתית, הסרטים ההם היו ונותרו מחורבנים, וניהול דיאלוג פורה עמם חייב להצטייד בעמדה מנומקת מולם. ב"שחור" היה לכך עוגן מוצק, ב"אחותי היפה" לא.
כרמל, שזה לו סרטו השני, מתמיד בהתמודדותו עם מורשת יוצאי מרוקו. בסרט הבכורה שלו, "הסודות של מישל", שעלילתו התחוללה בצרפת, הוא עימת בין מושגי המסורת המשפחתית של המרוקאים ובין החברה האירופית, שאליה עקרו חלק מהם. בסרט הנוכחי הוא מצמצם את הנוכחות החיצונית של שאר פלחי החברה הישראלית ליריעה צרה שבאמצעותה היא מבצע מאמץ מינימלי בלבד, המבוטא בהצצה סטריאוטיפית אל כנופיית פשע ממוצא גרוזיני.
אפשר היה להתאמץ מעט יותר בשלב כתיבת התסריט, כשם שאפשר היה להתאפק מעט יותר בשלב הדרכת השחקנים, שמרביתם מכוילים על דרגת הגזמה אחת גבוהה מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם