דודה ספרות: סיכום פסטיבל הקולנוע בירושלים
פסטיבל הקולנוע בירושלים, שנחתם בסוף השבוע, סימן מגמה של יוצרים לחזור ולהתבסס על הספרות הקאנונית. מדובר קוסאשווילי ועד ניר ברגמן, שניצר מסכם תופעה
שלושה מתוך שמונת הסרטים שהתמודדו בתחרות זו מבוססים על תוצרת מוכרת של סופרי ליגת העל המקומית, ומכאן שהאלמנט המרכזי בתחרות הפילמאית הנוכחית הועתק אל האדפטציה - אופני אימוצו של כלי אמנותי חדש, הקולנוע, עבור החומר הספרותי שכבר הספיק להתמקם היטב בתודעתו של צרכן התרבות המקומי.
התוצאות המיידיות, אלה שנחשפו במהלך השבוע שעבר בירושלים, למהלך שהחזיר את הספרות אל התמונה הקולנועית, הן ככה-ככה. וזו רק ההתחלה. לפני זמן קצרצר טיפס לבדים "פעם הייתי" של אבי נשר, על פי ספר מאת אמיר גוטפרוינד, ובקרוב מאוד יוצג פה גם "הממונה על משאבי אנוש", שערן ריקליס הכין על פי רומן מאת א"ב יהושע.
שלא לדבר על "הדרך אל החתולים", על פי יהושע קנז, שחורחה גורביץ' העביר לבד כבר לפני שנה ועדיין ממתין להזדמנות ההקרנה הפומבית שלו.
ותחילה לעיבוד הבעייתי ביותר. לפחות על פי מבחן התוצאה. זהו עיבודו של דובר קוסאשווילי ל"התגנבות יחידים", שזה שניים וחצי עשורים נחשב לאחד הרומנים החשובים ביותר שפורסמו בישראל. קוסאשווילי, בצוותא עם ראובן הקר שהשתתף בהרקת המילים של קנז אל הכלי הקולנועי, הניח את ידו המחוספסת על רומן מעודן, רמזני לעתים, רב היקף, שנשען על תחושות ולאו דווקא סצינות בוטות.
קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת", "מתנה משמים" ), מטבע יצירתו עד כה, מעדיף לעקוף את הרמז, לדבר מפורשות, להראות את הדברים כשלעצמם, ולא לסמוך על רגישות הצופה ויכולת ההדמיה שלו.
וכך קרה ש"התגנבות יחידים" הפך לסרט דאחקות קומי, וככזה הוא בהחלט יכול להוות סוג של קומדיית קיץ נוסטלגית למתבגרים. לא
והיפוכם של דברים אצל ניר ברגמן ועיבודו ל"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. ברגמן, שעבודת הביכורים שלו "כנפיים שבורות", אותה מלודרמה משפחתית מסורתית, זיכתה אותו לפני כעשור בשבחים מרובים, מצליח הפעם להתכנס אל תוך גופו הזעיר של גיבורו ולהוסיף רבדים כמעט טרנסצדנטליים לדמותו של גיבור הרומן - נער הכלוא בתוך גוף של ילד קטן המסרב להתבגר פיזית, ומעדיף להמריא על כנפי הדמיון היצירתי.
דומה שהנמכת הטון, כלומר דווקא המגמה ההפוכה של ברגמן לטכניקת הסיפור הפילמאי של קוסאשווילי, המעדיף תמיד להכות בתופים, היא שהעניקה לו את הבכורה ואת הניצחון בתחרות הסרטים הנוכחית.
לצד שני יוצרים אלה, שתלטניים ובעלי יכולת מוכחת של קידום מכירות בכלי התקשורת, התייצב גם עיבודו של דן וולמן הוותיק לבסט סלר הנודע של שולמית לפיד - "גיא אוני". סרט מוצלח זה, שמשום מה שופטי התחרות לא העניקו לו שום פרס בשום קטגוריית שיפוט, הופק כמיני סדרה טלוויזיונית ובפסטיבל הוקרן רק חלק מתוכה, שנערך במיוחד עבור הקרנות בבתי קולנוע.
נכון הוא שגם "התגנבות יחידים" ו"הדקדוק הפנימי" הם סרטים תקופתיים, שבהם נדרשו אנשי הצוות לשחזר את החיים בישראל של לפני 40 ו-50 שנים . אך זה בגדר של טיול התפנקות לעומת משימתם של אנשי צוותו של וולמן, שנדרשו ב"גיא אוני" להקים לחיים מחודשים את ימי העלייה הראשונה, שהתחוללה לפני כ-120 שנה.
כאן נרשמה הצלחתו הראשונה של סרט זה, שלמרות תקציבי ההפקה הנמוכים שלו השכיל לברוא מחדש על הבד את היישוב הגלילי שקדם לראש פינה הקדמונית.
חלק גדול מההצלחה הזו יש לזקוף לזכותו של הצלם רן אביעד, שידע לתרום אליו את האור הארצישראלי, ולהשתמש בו כקונטרסט לתרבות המזרח אירופית - רוסית ורומנית - שממנה הגיעו מרבית גיבורי העלילה. בקשר לזה חובה לציין לטובה את עבודת המשחק של תמר אלקן, שחבר השיפוט עשה לה עוול מפורש כשפסח עליה בעת חלוקת הפרסים.
המשקל הכבד של שלושת העיבודים הקולנועיים לדודה ספרות, הקהה במקצת את האימפקט של יתר סרטי התחרות, שבהם התבלט דווקא סרט נטול עלילה, המצוי בקצה ההפוך לגמרי למושגי הספרות המקובלים. זהו "אנדנטה", סרט הביכורים של אסף תג'ר, שמורכב מאוסף של אימאג' ים חזותיים, הטובלים היטב בתוך עולם צלילים אוטונומי ופרטי לגמרי. אילו תג'ר היה מסתפק בכך, אפשר ש"אנדנטה" היה נחקק בזיכרון כמהלך משמעותי ביותר לשינוי פניה של השפה הפילמאית בישראל.
אלא שתג'ר, המגיע לקולנוע מעולמות המוזיקה, התעקש להלביש על האימאג'ים שלו - חלקם מקוריים ביותר, חלקם משומשים כבר - גבנון כבד של עלילה שנראית כחיבור לא מעוכל היטב בין "אפידמיק", סרט מוקדם של לארס פון טרייר, ובין "המזח" של כריס מארקר, עם תבלון מ"תור הזהב" העתיק של לואיס בונואל וסלוואדור דאלי.
עוד מתמודד, "המשוטט" שכתב וביים אבישי סיון, כבר נחשף קודם לירושלים בפסטיבלים של קאן ושדרות. הסרט המופשט למחצה (בעיקר מופשט, או מקופל, מעלילה סבירה) מהווה הזדמנות נאותה לצלם שי גולדמן להפגין את מיומנויותיו המקצועיות. מה שקשה לומר על התסריט, הבימוי ועבודת הצוות של סרט תחרות נוסף - "מלח ים", דרמה חסרת כיוון של איתי לב.
חתמו את התחרות שני סרטים זועמים, דורשי שינוי ומהפכה, המוקיעים את החברה הישראלית, ובתוך כך כמו שוכחים (או מטביעים) את התינוק בתוך גיגית מי האפסיים שלו. האחד הוא סרט התעודה "המדריך למהפכה" של דורון צברי, שמשום מה הוצג בתחפושת של סרט עלילתי.
האחר הוא "וביום השלישי"-הסרט הארוך הראשון שמביים משה איבגי רב התהילה. עבודה בלתי מרוסנת זו, כולה רעש של וובוזלות ותופי טאם-טאם, מושפעת מ"התרסקות" של פול האגיס, "בבל" של אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ועוד סרטי פסיפס שהגיחו לעולם לאחר שרוברט אלטמן סיים להטיל את הביצים מהן בקעו "השחקן" ו"תמונות קצרות". מעט איפוק לא היה מזיק פה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם