בלתי עביר: ביקורת על "איירבנדר"
"איירבנדר" הוא סרט כל כך גרוע שאפילו לקאלט אין לו סיכוי להפוך. מדובר כנראה במסמר האחרון בארון הקבורה היצירתי של מ. נייט שאמאלאן
“איירבנדר”, ארה”ב 2010, 103 דקות
על פי גרסת עיר הסרטים מתארת המילה במאי, בדרך כלל במאי להשכיר, שמגיע, עושה את העבודה מהר ככל האפשר, מפשל קשות ברמה כזו או אחרת והולך הביתה עם צ'ק יפה אבל ללא טיפת כבוד עצמי. סרטיו של הבמאי ה-Hack תמיד יהיו מקצועיים ומלוטשים אך נעדרי נשמה או תוכן אמיתיים, בזבוזי זמן הוליוודיים מאוסים מהסוג שרק בטיסה ארוכה במיוחד, לאנטרקטיקה אולי, שווה באמת לראות.
אך לא במדע מדויק מדובר: מדי פעם יוצא לבמאים הללו סרט או שניים שבאמת שווים צפייה. לפני "פרל הארבור" האיום וזוג סרטי "הרובוטריקים", שעליהם לעולם לא יסולח לו, ביים מייקל ביי את "הפריצה לאלקטרז" הקצבי והכיפי; ופול וו.ס. אנדרסון, מי שהשריץ לעולם את "מורטל קומבט" ו"האויב שבפנים", התעלה על עצמו ב-97' כשביים את "סיוט בקצה האופק", אחד מסרטי המד"ב המפחידים והמשובחים ביותר של הניינטיז. בחיי. ואם עוד לא ראיתם, תדאגו שזה יקרה.
בכל מקרה, השורה התחתונה היא שיש כמה וכמה תת סוגים של האקים, והכי מצער מהם הוא ההאק שהיה פעם במאי דגול. רידלי סקוט, הגאון שהביא לעולם את "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" וכבר זמן מה מתפקד כיצרן סדרתי של זבל הוליוודי מן המניין, הוא דוגמה בולטת להאקיות הנ"ל. מ"חניבעל", שביים בתחילת העשור, אותו המשכון עלוב ונשכח ל"שתיקת הכבשים" המופתי, ועד לתהומות מהשנים האחרונות כמו "שנה מופלאה" ו"גוף השקרים", זקנתו של סקוט מביישת את עלומיו.
מ. נייט שאמאלאן, לעומת זאת, עוד לא זקן. הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו ועל הטעות הקשה בשיקול הדעת שמתקראת "איירבנדר", הוא שעלומיו מביישים את ילדותו, ואיזה ילד נהדר הוא היה! "החוש השישי" המבריק שביים ב-99' היה ונשאר אחד מהסרטים הגדולים של אותו עשור, לא רק מבחינת ההכנסות האסטרונומיות והמעמד המיתולוגי שצבר, אלא בעיקר כי הביא לעולם בשורה חדשה, ולבשורה הזאת קראו שאמאלאן.
הסרט עבד כמו סרט של פולנסקי רק עם לב, ובן רגע נהפך ההודי-קנדי הצעיר לאחד הגורואים של תעשיית הקולנוע ההוליוודית, בפסגה של פי.טי אנדרסון, ווס אנדרסון ואפילו קוונטין טרנטינו. הטרגדיה של שאמאלאן היא שלקח לכולנו עשור וקצת של הידרדרות אטית אך עקבית ברמת סרטיו כדי להבין שהוא רחוק שנות אור מעמיתיו לדור הבמאים של אמצע וסוף שנות התשעים.
"בלתי שביר", סרטו שאחרי "החוש השישי",
קצת עצוב לומר אבל "איירבנדר" החדש, עיבוד לסדרת אנימציה פופולרית וסרטו היקר ביותר של שאמאלאן עד כה, מצליח לשבור אפילו את השיא השלילי של זה האחרון: הוא כל כך גרוע שזה כבר לא מצחיק. שאמאלאן כשל כאן כמעט בכל קנה מידה אפשרי, ובעולם מתוקן שמו המלא של הסרט, "אווטאר: האיירבנדר האחרון", היה הופך לנבואה עצובה שמגשימה את עצמה ונהיה הסרט האחרון שנותנים לשאמאלאן לביים.
בואו נתחיל עם התסריט. את הבסיס לסרט לקח שאמאלאן מהעונה הראשונה של הסדרה "אווטאר: כשף האוויר האחרון", בתרגומה העברי הראוי. ארבעה יסודות מושלים בעולם פנטסטי וביושביו: אש, מים, אדמה ורוח. אומת מכופפי האש השאפתנית והמסוכנת פיתחה את היכולת לשלוט באלמנט האש ולהסב אותו לצרכיה המרושעים; אומת המים פיתחה את אותה יכולת לגבי האלמנט שלה, אבל באופן הומני יותר; כנ"ל לגבי אומת האדמה; ואומת מכופפי האוויר כבר כמעט נכחדה בידי אומת האש, להוציא שריד אחד: האווטאר, ילד בן 12 בשם אנג שבורח מהנזירים שמגדלים אותו, נופל אל תוך הים ונרדם בקרחון למשך 100 שנים.
כשהוא מתגלה על ידי סוקה וקטארה, אח ואחות מבני שבט המים הדרומי (היא מכופפת מים, הוא סתם דביל), הם מתלווים אליו למסע שבו ילמד לשלוט בשאר האלמנטים (בנוסף לאוויר) ויגשים את ייעודו כאווטאר, הגלגול המי-יודע-כמה של מי ששומר על האיזון בעולם. כנגדו יוצאת, כמובן, אומת האש ומנסה לנטרל אותו בשני ראשי חוד: האחד, זוקו, הוא בנו המנושל של מלך אומת האש שמבקש לחזור למעמדו כנסיך על ידי לכידת האווטאר, והשני, ז’או, הוא גנרל שאפתן וחסר רחמים שפועל בשירות המלך.
קצת קשה להאמין, אבל למרות הסיפור הפשוט כל כך (זוהי פנטזיה בסיסית למדי במבנה קלאסי של קווסט) והררי הכסף שעמדו לרשותו, הצליח שאמאלאן להפיל את הכדור בכל מובן אפשרי. פיתוח דמויות, מערכות היחסים ביניהן, מטרותיהן והדרך שבה הן בוחרות להגשים את המטרות האלה הפכו בידיו של שאמאלאן התסריטאי לעיסה חסרת צורה של אקספוזיציה מביכה שלא מלמדת אותך כלום על האנשים האלה, שאיתם אתה נדרש לבלות 103 דקות ארוכות מנשוא.
על סקציות שלמות בעלות חשיבות קריטית מבחינת העלילה והתקדמותה שאמאלאן רק מרחף, לפעמים תוך שימוש בפלאשבקים, לפעמים בהעמדת סצנות שחסרות כל זכר למרכיב החשוב כל כך של התחלה-אמצע-סוף, ודמויות מופיעות ונעלמות ללא הסבר וללא סיבה. לפעמים האלמנטים האלה נוכחים ולסצנות יש סיכוי, אבל שאמאלאן מתקתק אותן מהר, שלא ישימו לב לטעויות הליהוק הקטסטרופליות שלו.
על הסדרה המקורית, שהדגישה את המוצא האסייתי של הדמויות והתכתבה בחן עם עולם האנימה היפני, הוא פשוט שם זין: את הטובים מגלמים שחקנים לבנים כשלג, עלומים ונעדרי כישרון כלשהו, ולתפקיד אנשי האש הרעים ליהק שאמאלאן - מישהו כאן נגוע בקצת שנאה עצמית? - כמה שחקנים מובחרים ממוצא הודי.
דב פאטל, התגלית מ"נער החידות ממומביי", מגלם את הנסיך זוקו המבולבל ויוצא בשן ועין מהסרט, ושאר השחקנים הראויים המעטים פשוט סובלים קשות מחוסר היכולת של הבמאי שלהם. גרוע מכל הוא נואה רינגר, הילד שמגלם את אנג: הוא כל כך נעדר כריזמה שדי קשה להסתכל עליו, אם מצליחים לשכוח לרגע שהוא גם לבן כמו קוטג' תנובה. קוראים לו אנג, כן?
את האפקטים המיוחדים, חלקם אכן מרהיבים למדי, לא רציתי בכלל לציין. ללא מנוע עלילתי סביר אין להם זכות קיום, ושאמאלאן כושל קשות בהעמדת סצנות האקשן שלו: הוא חותך החוצה מהאקשן בכל הרגעים הלא נכונים, מתעכב ארוכות על פעולות חסרות חשיבות ורץ קדימה בכל העת כשהוא מזניח לחלוטין את כל נקודות השיא של הכוריאוגרפיה החזותית שעליה הוא מופקד.
גם התלת ממד האופנתי והמעצבן, מחלה מודרנית שלה אחראים הקברניטים מורעבי הכסף של הוליווד, עוזר להרע את המצב. העכרוריות הנגרמת מההסבה המאוחרת של הסרט לטכנולוגיה הזאת (כמו ב"התנגשות הטיטאנים" שנראה כמו "קזבלנקה" בהשוואה) פשוט מקשה את הצפייה, שלא לדבר על האיכות המטושטשת של חלק ניכר מהאקשן.
"איירבנדר" יכול - בקושי - לספק את הזאטוטים שמעריצים את הסדרה, וגם זה אם הם לא בררנים במיוחד. עבור כל השאר מדובר בחוויה מיותרת ומביכה, ומה שחייב להיות המסמר האחרון בארון הקבורה היצירתי של מי שהיה פעם התקווה החומה הגדולה. עכשיו כבר יש הוכחות חד משמעיות: שאמאלאן הפך להאק, ויידרש נס בלתי סביר כדי להשיבו מהגלות המדכאת הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם