מיסיסיפי זוהרת: על הסרט "העזרה"
הצילום המסוגנן, הדגש על עיצוב הרטרו והטון המעט קריקטורלי מעמעמים את המסר האנטי גזעני של "העזרה", והתוצאה הקולנועית היא נאיבית בהחלט
''העזרה'', ארה''ב 2011

עלילת "העזרה" מתרחשת בתחילת שנות ה-60, בימי כהונתו הקצרה של הנשיא ג'ון קנדי, כאשר הגזענות הלבנה יצאה לקרב חזיתי מול פעילותה הגורפת של התנועה לזכויות האזרח. זירת הסיפור היא העיר ג'קסון במדינת מיסיסיפי, ומוליכה אותה הדמות שמגלמת אמה סטון, בוגרת קולג' השבה לבית הוריה לאחר שסיימה את לימודיה וכבר הספיקה לספוג לתוכה מנה מסוימת של קידמה.
התקוממותה של הצעירה באה לידי ביטוי בדיבובן במחתרת של נשים שחורות, המתוודות על העוולות שגרמו להן המשפחות הלבנות המעסיקות אותן. הליברלית צחת העור מזדרזת לעלות בדפוס את הוידויים הללו, והספר גורם לסנסציה מקומית, ובתוך כך מזעזע מעט את העמדות הגזעניות המולדות של שכנותיה.

הבמאי והתסריטאי טייט טיילור מעתיק לבד רב-מכר מאת קתרין סטוקט, והתוצאה הקולנועית היא נאיבית בהחלט. "העזרה" - סרט המופק בעידן אובמה, דייר שחור ראשון בבית הלבן - מזכיר יותר מכך את תמימותם הראשונית של סרטי מחאה הוליוודיים כמו "מות הזמיר", "כחום הלילה", "סאונדר", "נחש מי בא לסעוד", שהופקו במרוצת שנות ה-60, בצמידות לפעילות ההיסטורית של מרטין לותר קינג, מלקולם אקס ואנשי חוגם.
העובדה שטיילור מוותר על מבט פרספקטיבי של ההליכים החברתיים ונתקע מתוך בחירה בשלב ההתחלתי שלהם, מכתיבה לסרטו טון מעט קריקטורלי. התחושה הזו מועצמת עוד יותר בשל החלטת הבימוי העקרונית, שמעניקה דגש יתר לעיצוב הרטרו. אופנת הביגוד הנשי, עיצוב השיער, ריהוט הבתים והיחסים הקדם-פמיניסטיים בין
טיילור מכתיב לסרט טון מלודרמטי מודגש, שבו הלחץ על בלוטות הדמע עולה על ההיצמדות לתיאור העוולות החברתיות. מסייעת לו בכך עבודת הצילום של סטיבן גולדבלט הוותיק ("מועדון הכותנה", "שרלוק הצעיר", " ג'ולי וג'וליה"), שמקים לחיים מחודשים את הבדיה הנושנה על אודות הגעגועים לפסטורליות של הדרום, כפי שזו עוצבה לראשונה ב"חלף עם הרוח" העתיק.
למרבה המזל, כמה מהשחקניות משכילות להחזיק בכבוד את מגיר הדמעות הזה. בולטת במיוחד עבודתה של ויולה דיוויס, בתפקיד משרתת שחורה רגישה, החיה בתוך מדמנה של עלבון-עד חברתי, ובכל זאת מצליחה לנחול נצחון קטן על הגזענים הגדולים.