ביקורת בונה: ראיון עם אייל וייזר
לפני חמש שנים פרסמה שרית פוקס ב"מעריב" ביקורת מהללת על מחזה של אייל וייזר. השבוע, נדהמה לגלות שהביקורת הפכה לשחקנית ראשית בהצגה החדשה שלו. בשיחה עמו, הוא מסביר מדוע דווקא הביקורת המצוינת גרמה לו נזק, לועג להשוואה בינו לבין חנוך לוין ואף מגדיר אותו כ"נינט של התיאטרון"
13 פעמים מזכירה דמות המחזאי בהצגה החדשה של וייזר משפטים מהביקורת ובעצם היא מין מנוע המפעיל את המחזאי בהצגה. הוא מחזיק את הביקורת המנוילנת שעשתה לו כבוד כמו כתב קודש. בהוראות הבמה כתוב שהוא מביט בה בערגה. הוא הולך איתה לפסיכולוגית לחשוף את האובססיה שלו מאז הביקורת לצלול לעומק קטסטרופה נפשית כדי להשיג את חנוך לוין, הצל שמאיים להכחיד אותו, וכדי להיות מוכתר שוב. אולי על ידי אותה "מבקרת נחשבת".
כל הישגיו מאז הביקורת נראים לו ככישלון. ואלה המשפטים מתוך הביקורת הרודפים את המחזאי בהצגה: "קפיצת כישרון אדירה, ניתור מרהיב למרחקי הציניות והניהיליזם... כל זה מאפשר לראות בו, המחזאי, כדור הבא, הממשיך את חנוך לוין ונפרד ממנו בבת אחת, כי לוין היה בסופו של דבר יוצר אופטימי, בן לדור אידאולוגי שהאמין בתיקון ואילו המחזה של המחזאי משקף בדיוק מחריד קטסטרופה נפשית משוללת אמונה".
באירוע משתתפים נכה על כיסא גלגלים, ליצנית, מחזאי ואשתו, שחקנית ערבייה ומין מספר ששמו "פונקציה". כולם מנסים לחרוג מהגורל או הנסיבות של חייהם בדרכים מגוחכות אך עצובות. מדובר במין עיבוד מרוכך של הזעם של "ותו לא". אבל כשהמילה "קטסטרופה" מתוך הביקורת שלי התגלגלה בפי המחזאי בגעגוע ציני, היו כמה צופים שגיחכו. הכבוד שעושה לי ההצגה התערער פה ושם, ובעיקר חשבתי לעצמי באופן מאוד לא אלגנטי: "מישהי הפריחה נפיחה ותראו לאן נשא אותה הריח".
בכל אופן, בתמונת השיא של ההצגה מצליח המחזאי להגיע לאזור קטסטרופלי תהומי במינון הנכון לדעתו: הוא נמצא בשירותי נכים של בר עם נכה על כיסא גלגלים, שעושה לו נעים ("מביאה לו ביד", כתוב בהוראות הבמה). המחזאי מאלץ אותה להגיד "אני נכה מטומטמת" ועד שהוא גומר הוא מצטט את "ממשיך ונפרד מחנוך לוין" מתוך הביקורת, ומסכם: "זו אומללות ראויה. אני חנוך לוין".
הביקורת שלי התגלגלה בעצם לסאטירה וייזרית על פולחן חנוך לוין המסרס, אבל יש בהצגה הרבה יותר, בתוך העלילות השלובות תוך כתישת מיני אושיות תיאטרון וגם מכון תרבות מסוים שקל לזהות. למחרת ההצגה אמר לי וייזר: "נתת לי המון רספקט בביקורת, היה המון יופי באחריות שלקחת על הכתיבה ואני לא בא להתחנף".
אולי עודף רספקט?
"יכול להיות שקצת עפת עליי. הלכת קצת יותר מדי רחוק. לקחת אקסטזי? היה לך סקס טוב בבוקר?".
האמת היא שקצת התעצבנתי כשאנשים צחקו מהאופן שבו גלגלתם את המילה "קטסטרופה".
"אני מגחך כאן על עצמי, על יציאה מפרופורציות. הביקורת הייתה מחמיאה, היו בה תובנות מעמיקות, שחשבתי עליהן אחר כך, ובעיקר נגעה בי ההשקעה. היית באמת נרגשת. ברגעים קשים הלכתי אליה. חשבתי: 'אולי יש בזה משהו?', ועכשיו אני צריך שוב ושוב לממש את המניה, לעקוף את עצמי בסיבוב. אם הייתי ציני מההתלהבות שלך זה כדי שלא אחשוב שאני מי יודע מה - ואני לא. ראיתי שעברת תהליך. לקחת טקסט, פירקת אותו, נימקת. זה היה דיאלוג עם ההצגה. אבל אני לא רגיל למחמאות, אוהב מכות יותר מליטופים. מה אני מקשקש. לא תצליחי להכניס את המפגש שלנו לתוך מילים שמשקפות את האישיות המתעתעת שלי".
לא טענתי שאתה חנוך לוין חדש, אלא שהלכת רחוק ממנו כמצפון חברתי. כמחריב פרות קדושות. בלוין הצטרפו תכונות של כותב פיוטי נפלא, עם שאיפת תיקון עולם ויכולת לתרגם את עצמו לשפה ויזואלית.
"העניין הוויזואלי התפתח רק מאוחר יותר אצלו. אני הגעתי מאוניברסטית תל אביב שבה טוחנים בלי סוף את החומרים שלו. יש, בעיקר באקדמיה, אנשים משועממים שאין להם חיים כנראה והם צריכים גאון. כל אדם שני מפליץ עבודת דוקטורט מחונטרשת עליו, האקדמיה מלאה אנשים שבנו עליו קריירה ואני ישבתי עשר שנים באקדמיה (לווייזר תואר שני בתיאטרון פלוס לימודים בבתי ספר למשחק אחדים - ש"פ). פסטיבל חנוך לוין הוא ראי למצב התיאטרון
"כל חודש מוציאים שרבוט חדש שלו - ויש מחזה. מפשפשים ומוצאים שני שרבוטים, קושרים אותם לעוד שרבוט ויש לנו מחזה נוסף. זו אובססיה והתיאטרון שבוי בה. התיאטרון צריך את הנינט שלו, נינט כמשל, כי היא דווקא נחמדה. לא באמת נשאר מקום למישהו ליצור. וכבר הכתירו חמישה ממשיכים של חנוך לוין, נדמה לי".
אתה מצטט את לוין במחזה לא ממש בהתפעלות. אולי הוא לא האידאל שלך בכלל?
"אי אפשר שלא להגיד שהוא היה מאוד מאוד מוכשר, וזאת עובדה שאני לא כותב כמוהו, אני גם לא יכול. אבל אם את שוא? לת אם התעלפתי מחומרים שלו, אז על איבסן התעלפתי יותר".
אולי פשוט אין מוכשרים כמותו?
"אני לא מסכים באופן גורף. יש אמנים גדולים אחרים בתחום הפרפורמנס, יסמין גודר, תמר רבן ועוד".
וייזר, החתום גם על ההצגות "אייכה" ו"שופרא", מגדיר את עצמו כצאצא של בית טוב, בית מחנכים ואנשי תרבות. אביו איש מחשבים, אמו מנהלת המחלקה לתרפיה באמנות בבית ברל. וייזר ניסה לחנך את המורים שלו בביה"ס לאמנויות, ואז עבר לאזור הרשע של תלמידי תיכון צפון תל אביבי.
גם אתה התעללת?
"חיפשתי, אבל לא באמת הצלחתי. אבל המשכתי להגיע כמו כולם. אתה נפגש ליד הברזלים ואתה רוצה להיות כמו המקובלים שלובשים את הבגדים הכי טובים ומתנהלים הכי טוב".
ואיך התעללו בך?
"הייתי נשי, עדין. מאוד פגיע. חסר ביטחון. הם צחקו על ההתנהגות שלי. קראו לי הומו, אבל לא באמת האמינו בזה. כשכבר יצאתי מהארון היה מי שאמר שאני עושה את זה כי זה נורא מגניב. הם היו מאוד שנונים, מאוד טובים במה שעשו. אני זוכר את תחושת האחרי הקשה, הבדידות החזקה. היה נער אחד, ג'ינג'י, והייתה ילדה שהוא נורא אהב. באה ערמה של 30 ילדים, והניחה ידיים על הראש שלו 'כדי שיתקרר' והוא התבייש בפניה בשערו הג'ינג'י הנפלא, הוא היה שחוט. ילדים רעים, רעים. כולם יצאו פצועים משם, אבל הם היו זקוקים לגירוי הזה מרוב שיעמום וריקנות".
זה מזכיר לי את הפסיכולוגית בהצגה שכל כך טוב לה בחיים, שמפעם לפעם היא מפנטזת על הילדה שלה שהיא מבריחה אל הפרטיזנים, וגם מנהלת שיחות עם היטלר.
"נכון. גם אני חיפשתי שנים אזורים קיצוניים, בדקתי גבולות. הייתי במקומות של ריקבון, זימנתי לעצמי יחסים מסוכנים שגרמו לי סבל. כשהייתי ילד הייתי מקורב לחבורת עבריינים מנווה שרת, שפרצה למכוניות, אבל לא הייתי שותף, רק צופה. היו גם סאדו-מאזו, סמים. ואני ממשיך לבדוק גבולות. מעניינת אותי יצירת אמנות שמערערת אותי. לראות דם, לראות בשר, לראות סבל. אני לא בטוח שבהצגה הבאה לא יהיו שחיטה, ביתור, שתן וצואה".
מעולה . עד כה החומר הכי קשה ב"ותו לא" בזמנו, שגרם לי בעצם לדבר על "קטסטרופה", היה פדופיליה.
"לא עברתי חוויה כזאת, לא כקורבן ולא כמקרבן, אבל כשנכנסתי לתחום האמנות, במעבר חד מהבועה שבה גדלתי, בכל זאת הייתי נאיבי, נדהמתי מהפרת הגבולות והמשחק בסמכות ביחסים בין מורים לתלמידים. פותחים פצעים ולא יודעים איך לסגור אותם. בבית צבי זה היה קורה הרבה. זה טלטל אותי. הייתי יושב שם ומתפלץ. בעיניי זה סוג של הרס לא פחות נורא מפדופיליה. מישהו נחשף בפני הכיתה, כי המורה מדרבן, הוא מתפוצץ לכל הכיוונים, ומה אחר כך? מצד שני אתה רוצה להיות שחקן, אז מה, לחפש שיאנסו אותי כדי להביא חומרים לשיעור? הייתי מלא זעם".
נניח שהיו נותנים לך קבוצת צעירים בתוך תיאטרון מרכזי, היית לוקח?
"כן, הייתי פותח חממה של יוצרים צעירים שישלבו כמה דיסציפלינות כדי לייצר צורה חדשה. אני מתנסה עכשיו ביצירת הפרפורמנס הראשון שלי. כשאני מדבר על תיאטרון עם בני גילי הם מקבלים פריחה. יש משהו לא סקסי בעיסוק בדרמות משמימות, בקלאסיקות טחונות עד דק, בתבניות מימוש בימתי שחוקות. אין פלא שהתיאטרון המסחרי מתקשר עם אנשי פריפריה, ועדי עובדים ופנסיונרים שמגיעים אליו בעיקר כי הליכה לתיאטרון נתפסת אצלם כסמל סטטוס אינטלקטואלי של האשכנזי הבורגני. והכי נורא לראות במאים צעירים שנולדו זקנים. אני חושב שיש מקום עכשיו לשינוי. יש רעב לזה. אנשים לא פוחדים לעבור גירוי וחיכוך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם