ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

עידו מתעורר: ראיון עם עידו ברטל

את מה שתפקידים בטלנובלות והקמפיינים כדוגמן לא הצליחו לעשות לעידו ברטל, עושה דווקא התיאטרון. ההצלחה של "אביב מתעורר" בכיכובו סידרה לו תפקיד ראשי נוסף, בהצגה החדשה "אמא מאוהבת" (בית ליסין). אבל ברטל לא מתרגש. כמי שהשיל 45 קילו ממשקלו, והפך מברווזון מכוער לברבור, הוא כבר יודע משהו על חמקמקותה של ההצלחה

בבואך לראיין שחקן צעיר וטוב מראה, רוב הסיכויים שההיסטוריה האמנותית שלו תכלול התנסות מקצועית בטלנובלה ובקמפיין.

בנוגע להווייתו כדוגמן יתהה המרואיין האם אפשר לציין את שם המותג בכתבה תוך שהוא מכנה עצמו פרזנטור. מנגד, העבודה בטלנובלה תניב שני כיוונים מבטיחים לשיחה: ראשית, מונולוג על האווירה המשפחתית שנוצרה על הסט והחברויות האמיצות שנרקמו בתוך תפאורות הקרטון ושנית, פירוט הלו"ז שחווה הטאלנט בתקופת הצילומים, אינטנסיביות שהפכה אותו במהלך החודשיים הללו, כך יספר, למקצוען.

מפעם לפעם ייתכנו חריגות בצורת וידוי על משבר אישי או משפחתי, עיסוק סנסציוני במיניות או עבר נרקוטי, אבל זאת התבנית. בהתאם, יגיע גם שלב השאלה המתבקשת על היעדרם של לימודי משחק ברזומה ועמה התשובה המרגיעה שלפיה המרואיין, בימים אלה ממש, משתתף בקורס בן שבועיים של משחק מול מצלמה.

והנה, עידו ברטל. על פניו, אותם החומרים. פנים נאות, זרועות נאות גם כן הנושאות הבטחה לגוף בנוי בהתאם, שתי טלנובלות בעברו ופרסומות. עם טוויסט אחר בעלילה היינו יושבים פה עכשיו, עוברים אחד אחד על הסעיפים שפורטו לעיל ונפרדים בברכת "בהצלחה, מותק" השגרתית.

במקום זה, אנחנו דנים כעת בהבדלים בעבודתו של שחקן כשהוא עמל על פיצוח טקסט שמקורו במחזה מקורי לעומת עבודה על מחזה מתורגם בן מאה שנה, תוהים על המקור לתחושת הקודש שהוא מייחס לתיאטרון ונעזרים במטאפורות ממשפחת דיוניסוס ואפולו כדי להמחיש ניגודים. טריוויאלי.

אחרי שהקריב את עצמו על מזבחן של "בובות" ו"נשות הטייסים" יהיה זה כנראה בסופו של דבר דווקא התיאטרון שיצליח לכוון את תשומת הלב לעידו ברטל ולסמן אותו כדבר הבא. וכשהטלנובלות כבר אינן רלוונטיות עוד ותוכניות ריאליטי מצליחות לשגר בוגרים מקסימום עד ערוץ 24, מעניין לשוב ולגלות שבמת התיאטרון טרם איבדה מכוחה.

אולי גם שם זה יכול לקרות, הכוכבות. בעבורו, "אביב מתעורר" מסמן את נקודת ההתחלה. ברטל, בוגר טרי של ניסן נתיב, מצליח להפגין את השילוב הנדרש של תום נעורים עם בשלות וסקרנות ומקבל לידיו את דמותו של מלכיור, תפקיד ראשי במחזה שמעלה בית ליסין, בבימויו של גלעד קמחי.

רצו הגורל וציפי פינס וגם נינט טייב לוהקה למחזה, בתפקיד ונדלה ברגמן, נערה ברה שגורלה טרגי. השילוב בין נינט, תיאטרון וסצנות עסיסיות על הבמה הפך לסחרור של יחסי ציבור. הביקורות, שמשבחות את הבימוי המרהיב ואת המשחק המאופק אך המשכנע, הפכו את "אביב" להצלחה והביאו לברטל את הפרויקט הנוכחי שלו, "אמא מאוהבת" ואולי אף בוסט לקריירה מבטיחה בהמשך.

ראיון עם במאי ההצגה, גלעד קמחי

"פה ושם היו חששות של איך זה ייצא, אבל בסך הכול, הייתה תחושה מההתחלה שזה הולך להיות גדול", אומר ברטל בהתייחסו ל"אביב מתעורר".

"הייתה שם רשת ביטחון כל כך תומכת ומפרגנת. גלעד פשוט היה שפיץ וגם החיבור עם נינט. בהתחלה היו תהיות, אבל כבר במפגש הראשון שלנו היה ברור שזה יהיה מדהים. ראיתי עליה את הבנאדם שהיא, את האופי ואת הנשמה שיש לה ושיש בה הרבה הערכה, תמימות וכבוד כלפי הדבר. בתיאטרון קל מאוד ליפול למקומות של אגו והיא נכנסה לאנסמבל כחלק כל כך טבעי מהקבוצה.

אני לא יודע אם אמרתי את זה לנינה, אבל מהצד, אחרי שמונה שנים של מה שעבר עליה והמטאוריות הזאת, להישאר כמו שהיא נשארה, זה באמת מעורר הערצה".

שלא כמו

נינט - שהפכה, אגב, לחברה - למרות כמה נקודות יציאה שיכלו להיחשב כמומנטום, הניסיון של ברטל בעסקי הכוכבות היה עד כה קצר ונקודתי, נמשך בדיוק כאורכה של מתקפת יחסי ציבור של סדרה כזו או אחרת ונדם לאחריה.

מכיוון שכל זה ממילא אירע כשהוא סטודנט, הוא לא חש בנפילת מתח דרמטית, אבל הוא מבין, לדבריו, שזה עתיד להיות גורלו, כשחקן. כך או אחרת, בעתיד הקרוב אין לו שום כוונה לנסות לשחזר את הרגעים הזוהרים הללו כשילדות קטנות רודפות אחריו ברחוב וצווחות "אדם, אדם", כשם הדמות שהוא מגלם ב"בובות".

"אני מרגיש שאני צריך היום סוג שונה של עבודה, שפה מקצועית שונה, סגנון משחק אחר", הוא אומר. "אני מרגיש סוג של מיציתי את הז'אנר".

במה כוחו של התיאטרון בעיניך בהקשר זה?
"אני חושב שבתיאטרון יש גושפנקה לשחקן שבטלוויזיה אין. בטלוויזיה אתה לא תמיד יודע למה לקחו אותו לתפקיד - אולי כי הוא רק נראה טוב? אולי כי בנות יאהבו אותו? יש עמימות. בתיאטרון זה לא יכול להיות מונע מבחירה של יחסי ציבור, וזה לא יכול לה? יות סתם עוד פרצוף יפה.
 
פה, אם לא תעבוד קשה, שום קלוז-אפ לא יעזור לך, כי אין כזה. אי אפשר לשים את המצלמה על העיניים שלך ולראות שהן בסדר למרות שכל הגוף שלך רועד. הייתה לי מורה בניסן, גאולה סבידנסקי, שאמרה'שחקנים הולכים עירומים על הבמה'. אני מבין היום בדיוק למה היא התכוונה".

"אמא מאוהבת", שעלה השבוע בבית ליסין, מחזה מקורי שכתבה גורן אגמון, מבקש לגעת ביחסים שבין הורים לילדיהם. העלילה, בקצרה, מספרת על עומר (ברטל), בחור צעיר שחוזר לבית אמו (אסי לוי המצוינת) לאחר שהות ארוכה בחו"ל.

הוא צריך ממנה כסף כדי להגשים חלום שלו והיא, מצדה, עסוקה בחלומות של עצמה ושל החבר החדש שלה (דודו בן זאב). עוד משתתפים בהצגה אילן דר ומרים זוהר בתפקיד הסבא והסבתא וענת מגן-שבו בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, שבאה איתו לישראל.

הבמאי גלעד קמחי הביא את ברטל איתו גם לכאן וניכר בו, בברטל, שהוא נהנה מכל רגע על הבמה. הופעתו בטוחה ומשכנעת. אם לשפוט לפי הצגת הבכורה בשישי האחרון, גם הקהל חזר הביתה מבסוט.

כשהוא נשאל על החיבור האישי שלו לשתי הדמויות - מחד, נער שמחפש להבין את עצמו ואת מיניותו ב"אביב" ומנגד, בחור צעיר שמתמודד, בפעם הראשונה, עם קריעת חבל הטבור מאמו - ברטל אומר שיש בו משניהם. בדרכו. בקשר עם הוריו, הוא מספר, יש משום יראת כבוד והוא מקפיד לשתף אותם בחייו.

בכל הנוגע לשבירת מוסכמות, מבחינתו מדובר היה בלחזור מאוחר הביתה, כנער, ולהתחיל לעשן בצופים. כזה מין. בדיעבד, הדבר הכי שובר מוסכמות שעשה בביתו, היה כנראה כשהלך ללמוד משחק.

הוא בן 26, גר במרתף בבית הוריו ברמת גן, שם גדל. מחפש בעצלתיים דירה. חברה אין. אומר שתל אביב הפכה להיות "מין בית חרושת לבילויים. הברים דומים, האנשים, הכול אותו דבר, מין פס ייצור, ואולי בגלל זה לא יוצא לי לפגוש משהו אחר, מנותק מהמסגרת".

אחר כך הוא מוסיף, ש"כשרודפים אחרי האהבה היא בורחת" וש"התיאטרון הוא החברה עכשיו". הוא בן לאבינועם, אלוף משנה, סמנכ"ל בתעשייה צבאית ולתמר, סגן אלוף במיל. , היום בפנסיה מוקדמת.

יש לו שלושה אחים - אלינור בת 19 בצבא, מאיה, 30, למדה ביולוגיה ועובדת בטבע ואיתי, 31, איש מחשבים. לפני שקיבל את התפקיד ב"אביב" סיכם עם סבו שאם לא ילוהק, אולי ילמד רפואה. הסבא שמח. "אין לנו רופא במשפחה", אמר .

הביוגרפיה שלו נראית נטולת מהמורות. צופים, תיכון, נח"ל. גם עובדת היותו ילד ונער שמן למדי לא הותירה צלקת משמעותית ובאותה גישה נטולת תסבוכים ניגש לדיאטה האחרונה לפני שהתחיל ללמוד בניסן, ושבמהלכה השיל 45 ק"ג בפחות מחצי שנה.

היום הוא שוחה ארבע פעמים בשבוע ולא נוגע בעוגיות שמפרידות בינינו עכשיו על השולחן. את עניין הדיאטה המדוברת הוא מעלה, בהקשר למסגרות המאוד ברורות שממלאות את חייו מאז ומתמיד. "אני כנראה זקוק להן", הוא מסביר. איפה הוא פרץ אותן? "אולי זה היה באוכל".

היכן נותר בך מי שהיית עד לפני כמה שנים?
"יש בוודאי מקומות של חוסר ביטחון, שתמיד אהיה רגיש בהם לגבי המראה שלי, אבל זה לא מכניס אותי לאימפוטנציה או לחרדות. להפך, אני חושב שזה אולי חישל אותי. זה נתן לי משהו יותר צנוע, אולי, העובדה שעברתי מסקאלה של מראה חיצוני אחד להפך הגמור שלו, סוג של דימוי של חתיך שהתפקיד הראשון שלו הוא של דוגמן".

עד כמה העובדה הזאת גורמת לך לזהות יותר ברגישות אנשים שמתלהבים רק מהחזות החיצונית?
"בואי נגיד שאני לפעמים מפחד יותר ויש תפקידים שעומדים על הפרק שבהם אני עוצר וחושב, רגע, אולי לקחו אותי רק כי אני פרצוף יפה? ומה אם מחר כלב ינשוך אותי ותהיה צלקת מהאוזן עד הפה, אז לא ייקחו אותי יותר לשום תפקיד כי אין לי פרצוף יפה?

אני הרי יודע, אני הייתי משהו אחד עד גיל עשרים ומשהו אחר מגיל עשרים - כל הדבר הזה שאנשים רואים יכול לחמוק שוב בכל רגע. אני עושה את מה שאני עושה לא כי עכשיו אני נראה ככה וזה נעים. זה משהו שתמיד רציתי. כל החיים הייתי בחוגי תיאטרון, במגמת תיאטרון, זה מה שאני ואני גם יודע שהיה לי מזל עכשיו עם מה שקרה ועם ציפי (פינס) וגלעד (קמחי) שהאמינו בי, אבל אני יודע שבאותה מידה אני יכול לשבת עוד מעט בבית לשלוש שנים והכתבה הבאה תהיה איך יצאת מהדיכאון.

בקיצור, אם בתוך כל הבלגן של המקצוע הזה אני אהיה תלוי רק באיך שאני נראה ואם זאת תהיה המשענת שלי במקצוע או בחיים בכלל, זה מפחיד".

נשמע מאוד בריא ומודע לעצמו.
"נכון. לפעמים אני מרגיש שיש לי אולי אובר מודעות ולפעמים דווקא כשחקן אני צריך תמימות, כזאת שלא מחפשת הסברים. אני כל הזמן מחפש את האיזון".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...