כמו אגרוף בבטן: על הסרט "משחק ילדים"
ילדים עושים את עבודת ההסברה בצורה משכנעת הרבה יותר מאשר מבוגרים, כך הוכיח הסרט "משחק ילדים" ששודר אמש. הבמאי וצוותו הצטרפו לחבורת ילדים בכפר דרום, והראה איך זה להיוולד לתוך קונפליקט
דמעות חונקות את הגרון. "משחק ילדים" צילום מסך
כשאביו אייל חוזר על הדברים, אתה נזכר ששמעת את הנאום מאות פעמים וכבר הספקת להצמיח עור פיל. לכן סרטו של נועם דמסקי מעביר את המסר בצורה הכי ישירה, כמו אגרוף למרכז הבטן.
הבמאי וצוותו הצטרפו לחבורת ילדים בכפר דרום, משנה לפני הפינוי ועד שלוש שנים אחריו. ילדים עם אידיאולוגיה בילט-אין, כפי שאמר אחד מהם: "ערבי זה ערבי ויהודי זה יהודי, וזה שונה לגמרי".
אבל הסרט, עם כל ההכנות לרגע ההולך ומתקרב, מציג ילדים שגדלים לתוך מציאות לא נורמלית. כפר דרום מבחינתם זה קודם כל הבית, מגרש המשחקים. החיילים ששומרים עם נשק בהצלב הם חלק מהנוף הקבוע, ואפילו חדירות המחבלים הופכות אצלם למשחק מרגש כמו זה שבו שניים מתווכחים אם כדאי להסתתר בחממות הכרוב או בנענע הגבוהה.
לא קשה לדעת באיזה צד היו יוצרי הסרט, וזה בסדר. אבל לזכותם ייאמר שהעבירו גם פן אחר. הרי עקירת הילדים, מעבר לתכנים שהחדירו בהם ההורים על ארץ ישראל והאדמה והשייכות, היא קודם כל עקירה מהסביבה המוכרת והחמה. כשמעוז עובר בסיום המהלך לרמת הגולן הוא קודם כל מתגעגע לחבר'ה שאיתם גדל מגיל הגן.
דמסקי נצמד לילדים שיודעים לדבר, להעביר מסרים ורגשות. באחת הסצנות מעוז נמצא בקומה השנייה של ביתו, כשלמטה חיילים מנסים לשכנע את הוריו להתפנות. לא צריך הרבה כדי להבין את העוצמה והכעס. שלוש שנים אחרי, הוא גם מצטער שלא התנגד אז עם יותר כוח.
קסמו של הסרט נמצא בגיבוריו המתבגרים. אפשר להסכים עם הפינוי, אפשר לא להסכים, אבל כאן אלה ילדים. המאבק שלהם הוא נקי, טהור, הם נולדו לסיטואציה ולא הקימו איזה מאחז לא חוקי באישון לילה.
כשהם תולים על שערי היישוב כרזה "יהודי לא מגרש יהודי", הם מאמינים בכל מילה כפי שערב קודם הם האמינו שאף אחד לא יפנה אותם. תמימים ואמיתיים, בטח יותר מכל פוליטיקאי מנוסה.
משחק ילדים, ערוץ 2, 23:15
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם