ללכת שבי: על "הקיבוץ"
בלי לכפות את הפרשנות שלו על המוצר או להפגין חתרנות מחשבתית מצליח מודי בר און ב"הקיבוץ" לצבוע את התנועה הקיבוצית באור אחר
"הקיבוץ", יום שבת, ערוץ 8 בהוט
תשוקה אמיתית. "הקיבוץ" צילום מסך
בר-און אף פעם לא כופה את הפרשנות שלו על המוצר המשודר או מפגין חתרנות מחשבתית שתגרום למוח שלכם לבעור. בבחירת המסלול הבטוח וההגון הוא מצטייר לי כטיפוס חביב ורציני במידה. גם ההתמדה שלו ושל שותפתו ליצירה, ענת זלצר, מעוררת הערכה. אולי בזמנים אחרים הסרטים שלהם היו חלק מחומר הלימודים של מערכת החינוך.
אלו פרויקטים מושקעים, מקיפים וחשובים, אבל בסיום המשחק אני מוצא את עצמי כמעט באותה נקודה בה הייתי לפני הצפייה. אולי יותר מושכל, מופתע מההישגי התחקיר והארכיון, אבל לא צופה שעבר תהליך רגשי ואינטלקטואלי עם החומר הנידון. מתוסכל מכמות האינפורמציה שנשטפה על המסך, מבלי שיוצריה יעצרו את מכונות העריכה, יסמנו מחדש היררכיות ויחצבו עמוק. גם בסדרה החדשה והמושקעת בת הארבעה פרקים "הקיבוץ", שמביאה את סיפור התנועה הקיבוצית לא עפתי לשמיים. בר-און וזלצר בחרו להפנות את המבט פנימה ולא להתרכז בהקשרים רחבים יותר, כמו המקום של התנועה הקיבוצית מול תושבי הארץ הפלסטינים, היחס לעולים החדשים, ההתנשאות על קבוצות שלמות בפוליטיקה הישראלית, היכן נבטו זרעי הכישלון.
אני לא יודע אם הסיבה נובעת מההיקסמות של בר-און וזלצר לאותם בחורים ובחורות אמיצי לב שבאו לארץ לשנות סדרי עולם, או שזה בגלל המשימה הבלתי אפשרית לפרמט 100 שנות היסטוריה בתולדות היישוב העברי לארבע שעות שידור בלבד, שמשופדות על ציר כרונולוגי. כל כך היה מתבקש להרחיב באחד הנושאים היותר מסעירים שעלו בתחקיר: הלהט הדתי, הכמעט משיחי, של חלק מהחלוצים והחלוצות החילוניים, שכלל טקסים, טקסטים ושיחות נפש מוקצנות.
לפתע התנועה הקיבוצית נצבעת באור אחר, שונה ממיתוס ים השיבולים שהכרנו. קשה שלא להיזכר בסרט הדוקומנטרי "ילדי השמש" של רן טל שבחר דווקא בעמדה הפוכה: להתרכז בנושא אחד - הדור הראשון של הצברים הקיבוציים. דרך חומרי ארכיון וראיונות כנים הוא הצליח לתת תמונה רחבה של עולם הקיבוץ ולגרום לנו לרעוד בסוף הסרט. בראון הוא לא מינימליסט, וגם אל לו להיות כזה, אבל אני אשמח לשמוע יותר את קולו בין רעשי האצטדיון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם