סרט ללא גבולות: על "נשים ללא גברים"
"נשים ללא גברים" הפותח את פסטיבל רחובות לסרטי נשים הוא עבודה פילמאית חריגה ואמיצה. לא פלא כשהבמאית שלו נחשבת לאמנית הווידאו ארט הגדולה בעולם
אשתו של גנרל, אחותו של גבר רודני, כלתו של אותו גבר צר אופקים וזונת בית בושת שהכול עושים בה תשמיש הן הגיבורות של סרט חריג זה, שממש אינו דומה לסרטים עלילתיים המוקרנים בדרך כלל בבתי הקולנוע. וכאן המקום להחמיא למנהלת הפסטיבל ברחובות על תעוזתה בבחירת "נשים ללא גברים" כסרט הפתיחה.
נשאט, שנולדה באיראן בשנת57', למדה בבתי ספר לאמנות בלוס אנג'לס ובסן פרנציסקו ובמהלך שנות ה-90 נסקה לקריירה בינלאומית נדירה בתהודתה. בין היתר, יצרה אמנית מעוטרת זה תריסר עבודות וידאו ארט שבכולן הטמיעה את החותם הסימבולי ובכולן טבעה את הממד המטאפורי. העבודות הללו, ממש כמו הסרט הארוך "נשים ללא גברים", מתמקדות בחיי הנשים באיראן, בדיקטטורה הגברית השולטת בהן ובעוצמה המוסתרת מתחת לצ'אדור שהן השכילו לפתח בכוחות עצמן.
נשאט חובבת קונטרסטים. שחור נוקב לעומת לבן בוהק; אור יוקד מול אפלה מוחלטת; גבר נגד אישה. יכולתה האינסופית כמעט בכל הקשור להיבטים החזותיים של ההנגדה המתמדת סייעה לה לברוא בתוך עבודותיה עולמות מורכבים, שאפילו הבוטות הישירה שבה הם מוצגים לראווה, אין בה כדי לפגום במורכבותם.
עולם מורכב/פשטני זה מתבלט כבר ב"איבוד רסן", עבודת הווידאו הראשונה שלה מ-1998. מדובר בשני סרטים המצולמים בשחור-לבן ומוקרנים באופן סימולטני. באחד נראה גבר שר מול אולם גדוש בזכרים אוהדים שמגיבים בתשואות למשמע גווני קולו.
באחר מוצגת דמות נשית העומדת קפואה ושרה בדממה אל חלל האוויר. אין לה מאזינים/ות וקולה לא נשמע ברבים. לכאורה עבודה די פשטנית מהבחינה האידאולוגית. על המרקע זה נראה נפלא. בעיקר משום שנשאט יודעת לפסל בחלל והדמויות האנושיות השונות משמשות אותה לשם השגת ערך מוסף אסתטי ששום סיפור ליניארי אינו יוכל להכיל.
על פי אותו עיקרון טוותה נשאט עבודות וידאו נוספות שבודקות את היחס לתרבויות אמריקה ואסיה (באמצעות הנגדת צבעים); היחס הטעון באסלאם למושגי התשוקה (באמצעות פיסול באוויר של וילונות שאינם אלא גלימות צ'אדור שבהן מצוות הנשים להתעטף); היחס לשיגעון הגברי לעומת הטירוף הנשי; וכמובן פולחנים דתיים והאפקט השונה שלהם על נשים ועל גברים.
באוקטובר 2001, שבועיים לאחר הפלת מגדלי התאומים וההתפרצות האנטי מוסלמית באמריקה, חשפה נשאט באולם ה"קיצ'ן" בצ'לסי בניו יורק, מרחק רבע שעה מהפיגוע הקטלני, את העבודה השאפתנית ביותר שלה - "ההיגיון
עבודה זו שמבוססת על פואמה שחוברה במאה ה-12 על ידי עטאר, משורר סופי נודע, משתמשת ב-30 שחקנים, רקדנים ונגנים בצירוף זמרת נפלאה (סוזאן דייהים) הנעים בין שלושה מסכי וידאו עצומי ממד ומגוללים משל נצחי על אודות הציפורים שהתכנסו לבחור להן מלך כדרכן של כל אומות העולם.
אלא שמלך הציפורים, כמה משונה, נדרש להיות עשוי מאהבה, היגיון וסובלנות. גם היום, תשע שנים לאחר הבכורה ב"קיצ'ן", חקוק המופע הזה כאחד משיאי ההבעה התיאטרלית ביובל השנים האחרונות.
אם "ההיגיון של הציפורים" מבוסס על פואמה סופית מהמאה ה-12 (ששימשה גם את נגן הבס הגדול דייב הולנד ב"וועידת הציפורים", דיסק ג'אז משותף לו, לסם ריברס ואנתוני ברקסטון ) הרי ש"נשים ללא גברים" נסמך על רומן עב כרס מאת הסופרת שאהרנוש פארסיפור שהפצתו נאסרה באיראן.
הסופרת, שעזבה את איראן בשנת 94' וחיה כיום בניו יורק, מתארת בעבודתה את החיים בטהרן בתחילת שנות ה-50 בצל המזימות האמריקניות והבריטיות שהפילו אז את משטרו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק. פארסיפור משתמשת בלשון סוריאליסטית לשם העברת תיאורים ריאליסטיים אל הקוראים והדואליות הזאת משמשת גם את נשאט בעת העתקת הספר אל הבד.
ותחילה לרקע ההיסטורי: בשנת 51' התרחש משבר האמון הכבד בין העם האיראני לתרבות המערבית שעקבותיו נותרו חיים עד היום. באותה השנה נבחר מוסאדק, מדינאי קשיש ובעל השקפות לאומניות, לעמוד בראש הממשלה בטהרן. הוא יזם הלאמת שדות הנפט שהיו בבעלות בריטית ובתגובה סבלה איראן מחרם עולמי על מוצרי הנפט מתוצרתה.
הבריטים, בראשותו של צ'רצ'יל, דרשו חזרה ממוסאדק את רווחי הנפט שהופקעו מכיסם וגייסו את ראשי ה-CIA לשם מזימה פוליטית מקיפה שמטרתה הייתה הפלת ממשל מוסאדק שנבחר בבחירות דמוקרטיות. עשרים שנה מאוחר יותר חזרו סוכני הביון האמריקנים על התרגיל כשסילקו את סלוואדור איינדה נשיא צ'ילה.
תקציבי ה-CIA מימנו בסתר בשנת 53' הפגנות ענק אנטי ממשלתיות שנותבו בחשאי על ידי האמריקנים, שאף פיתו את השאה המבוהל לפטר (שלא כחוק) את מוסאדק ולמנות במקומו גנרל מושחת.
הגנרל הבובה, זאהדי היה שמו, הטיל משטר חירום דיקטטורי על איראן, כונן עם ה-CIA (והמוסד הישראלי, אלא מה) את המשטרה החשאית "סאוואק" ובכך נזרע זרע המהפכה האסלמית העוינת את המערב שפרצה ב-1979.
הספר של פארסיפור והסרט של נשאט ממוקדים בלב האירועים הסוערים ההם, שמהווים מעטפת ריאליסטית לסיפור הסוריאליסטי שמתנהל בגרעין הסרט. שהרי ההפגנות הפוליטיות מבליטות את הפער בין הגברים והנשים בסרט ומהדקות את סולידריות הבינאישית החבויה, הבלתי רצויה, האסורה למעשה בדיון, שהיא התוצר המובהק של המעין עלילה.
ארבע גיבורותיה הסמליות של נשאט - חלקן חיות וחלקן בחרו למות - נתונות בצבת האירועים הסוערים בעת הפלת מוסאדק. זו בתפקיד "אשתו של" היא רעיית אחד הגנרלים שנרתמו לחיסול הדמוקרטיה; זו שמלוהקת לפונקציה "אחותו של" ספונה בחדרה אך מכורה לשידורי הרדיו המעבירים את הסערה שבחוץ; השלישית כ"כלתו של" יודעת לרצות היטב את הגבר שאמור להרוויח מההתפתחות הפוליטית; הרביעית "הזונה של כולם" היא למעשה הקורבן של כל חברה בכל מצב צבירה - מהפכני או שמרני - ולצורך גילום דמות זו שמופיעה בין היתר בעירום מלא נדרשה נשאט לשירותיה של השחקנית ההונגרייה אורסוליה טות' (המוכרת מהסרט המעולה "דלתא" של קורנל מונדרוצ'ו).
אמנם סרטה של נשאט הופק במערב ולא באיראן אך השחקניות בסרט הן ממוצא פרסי ואף אחת מהן לא העזה לסכן בני משפחה קרובים או רחוקים שנותרו באיראן בהופעה מול המצלמה כזונה.
פסטיבל סרטי הנשים שייערך ברחובות זו הפעם השביעית מתהדר בהקרנתם של 60 סרטים, שכולם נעשו בידי במאיות. מה מביך הוא שדווקא הסרט הפותח - "נשים ללא גברים" כאילו סותר את החזון הזה. שכן נשאט לא ביימה את הסרט לבדה. הפרטנר הקבוע שלה לעבודות הווידאו ארט - בעלה שוייה אזארי - מוגדר גם הפעם כבמאי הסרט, שישודר אגב בערוצי יס בעוד זמן קצר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם