מתיחת פנים: על "ג'יין אייר"
העיבוד החדש לרומן "ג'יין אייר" משתדל לשקף את רוח הזמן, אבל קשה למצוא בו משהו יחודי
''ג'יין אייר'', בריטניה/ ארה''ב

חוץ, כמובן, משלושה חסרונות בולטים המובנים בתוכה. א. היא אישה; ב. היא יתומה חסרת הון עצמי; ג. היא מאוהבת בגבר קודר, שהגישה אליו אינה מומלצת לבעלות לב רגיש. המתח בין יתרונותיה המולדים של הגברת, לבין חסרונותיה החברתיים, הניע לאורך השנים את גלגלי הפופולאריות לספרה של שרלוט ברונטה, שהשכילה לתמרן בין מרכיביה השונים של הגותיקה בספרות האנגלית. אפלולית הנפש, הכמיהה למגע גיהנומי, הטנגו הקבוע עם איסורי הממסד הדתי ושבירתם וכן ערעור יסודות השלווה החיצונית על ידי נוכחותם המאיימת של עיוותי הגוף. כל מרכיביו של הרפרטואר הזה, ששירת היטב את הרומן הגותי, נדחסים אל בין עמודי ספרה של ברונטה.

ההפתעה הבולטת בעיבוד הנוכחי לרומן היא בנועזותה של מוירה באפיני, התסריטאית-המעבדת של "ג'יין אייר", שבנתה מחדש את הדרמה כסדרת הבזקים לאחור. הסרט מתחיל בערך באמצע הספר, מנתר אחורנית ומדלג לעיתים בין הזמנים השונים, כיאה למוצר צריכה עדכני, המשתדל לשקף את רוח הזמן. ג'יין אייר היא יתומה מאב ומאם, שנעשקת על ידי הדודה הגועלית שלה, ולאחר סדרת התעללויות גופניות ונפשיות אף נשלחת לפנימייה שבה שולטים כללי התנהגות מחמירים. גם שם היא נופלת קורבן לבוז ולרוע לב, אך יוצאת מהמקום כשהיא מחוזקת - גברת צעירה, בעלת חינוך מוצק והתנהגות עצמאית.
ג'יין נשכרת לשמש כאומנת ומחנכת לילדה סוררת, ובתוך כך לומדת להכיר מקרוב את סר רוצ'סטר זעוף המבע. ברור לכל שאותו רוצ' סטר נושא