רוצה למות? שתמות: על "ורוניקה מחליטה למות"
העיבוד לספרו של פאולו קואלו פשטני עוד יותר מהמקור. שטנדל ממליץ לקצר את ייסוריה של ורוניקה ושל כולנו
זה אולי מסביר את העובדה הלא שכיחה במקרה של סרט אמריקני, ואפילו המחשידה, שהסרט "ורוניקה מחליטה למות" המבוסס על אחד מספריו עולה בישראל עוד לפני שעלה בארה"ב, שם צפוי הסרט לצאת לבתי הקולנוע רק בנובמבר.
רוצים לראות גם? מבצע חלוקת כרטיסים לסרט של nrg מעריב
"ורוניקה מחליטה למות", שמסתובב בעולם עוד ממאי דאשתקד, לא צפוי להגיע לארה"ב נשוא על כתפי מעריצים כפי שאולי פיללו מפיקיו. ואולי אין מדובר בהפתעה.
קואלו סופג לא פעם ביקורת על היות ספריו פשטניים, במיטב מסורת הספרות הרוחניקית. ייתכן שהקולנוע, תודה לאל, אינו רואה בעין יפה את החומרים הרדודים ומבקש למצוא עומק ביצירות שהוא מגיש אל הקהל. עם זאת, ספריו של קואלו נשענים על אלמנטים פשוטים להבנה שנראים כהולמים את המדיום הקולנועי הנגיש;
אגדה, סיפור עם או סתם סיפור פשוט, שטומנים מסר חיובי ומשכיל לחיים. אין זה מקרי ששלושה מן העיבודים הקולנועיים/טלוויזיוניים ליצירותיו היו סרטים קצרים ושחמישה מהם עוסקים באותן שתי יצירות - "המכשפה מפורטבלו" ו"ורוניקה מחליטה למות" (שעובדה בעבר לסרט יפני קצר).
עיבוד באורך מלא לספרים מצריך, כך נראה, עבודה תסריטאית רצינית שתבנה עלילה מעניינת ודמויות עמוקות שדרכן יתגלגלו הסיפור הפשוט ומסרו ה"מבריק" בלי להותיר את הצופה משועמם. אמילי יאנג, במאית ותסריטאית "ורוניקה מחליטה למות", נכשלה בעניין זה. סרטה מייגע, שטחי וחסר עניין.
ורוניקה, כפי שוודאי ניחשתם, מחליטה למות. היא אמנם צעירה, מרוויחה טוב ויפה כמו שרה מישל גלר, אבל משהו בעתיד הסתמי שלה, לפחות בעיניה, גורם לה לשים קץ לחייה.
למרות המונולוג הנאה שהיא פורשת בפנינו בפתיחה קשה לשים את האצבע על מה בדיוק מניע אותה לעשות זאת, מכיוון שהיא ממהרת ומבצעת את זממה כבר בתחילת הסרט. גם בהמשכו אין רמזים רבים לדיכאונה של הצעירה. הורים מנוכרים, חוסר משמעות בחיים, שיעורי פסנתר שהיא שונאת. בסדר, לא דברים שמתבגרים אחרים לא מתמודדים איתם. וורוניקה כבר אינה מתבגרת.
אבל זו אינה הנקודה שיאנג (וקואלו? איני יודע, לא קראתי את הספר ולכן האשמותיי מופנות אל התסריטאית-במאית) מבקשת להעביר
בינתיים, ניסיון ההתאבדות נכשל (שהרי אחרת לא היה סרט), וורוניקה מוצאת את עצמה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. אלא שהניסיון לא נכשל לחלוטין; ורוניקה עשתה לעצמה נזק בלתי הפיך שיביא למותה בתום שבועות אחדים. עד אז נגזר עליה להעביר את ימיה במוסד בחברת המשוגעים ובראשם ד"ר בלייק (דיוויד ת'יוליס).
מדוע לאשפז אדם שאינו מסוכן לציבור וימיו ספורים? מדוע לא לקצר את סבלו של אדם שניסה להתאבד וממילא עומד למות בתוך ימים? הסרט לא מעלה את השאלות האלה, אם כי לבסוף מתגלה כי הפואנטה משיבה עליהן.
אם הסרט לא עוסק בכך כדי לא לקלקל את הפואנטה, הרי שזו פשוט עבודה תסריטאית עלובה. זו אופיינית לסרט כולו: סיפור אהבה פתאומי, התאהבותה של ורוניקה בחיים - כל אלו מובאים כעובדות, בלי בנייה נבונה, בלי יסודות סיפוריים. והעובדה שבמהלך הצפייה חשבתי על כך - למה לא נותנים לוורוניקה פשוט למות כבר? - אומרת הכול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם