הבנאליות של ההחרמה: ראיון עם עודד קוטלר
עודד קוטלר, מבכירי השחקנים והיוצרים בישראל ואחד החותמים על העצומה נגד היכל התרבות באריאל, אוהב את התפקיד הראשי אליו נכנס בגיל 73: נביא הזעם נגד מפעל ההתנחלויות. הוא לא נבהל מההתנפלות על המחרימים, סבור ש"לדרוש מהתאטרון לעזוב את ביתו ולהגיע אל ההתנחלות כדי לבדר תושבים שמשרתים את הכיבוש, זה קו אדום", וגם לא מתרגש מהאיומים על סגירת הברז: "תקציב התרבות הוא לא של הימין"
"זה היה בתקופה שבה המתנחלים הרעו לשכניהם, עקרו להם עצי זית ומנעו את היציאה לקטיף", מספר קוטלר. "כבר בדרך לאריאל ראיתי מה קורה שם. נסענו בכבישי רפאים נוחים ורחבים, בדרכים פנטסטיות, ריקות. איש לא היה שם מלבד קומץ יהודים. פה ושם איזה אוטו עם מתנחלת בשביס או בחור צעיר שחיפש טרמפ.
יצאנו לדרך בצורה מסודרת, בארגון ותיאום של התנועה הקיבוצית, ובכל זאת הותקפנו. יהודים מההתנחלות תפוח עצרו את האוטובוס ודרשו מאיתנו לרדת. עוד לא הספקנו לראות במי מדובר, וכבר הם שלפו נשק וניסו למנוע מאיתנו להמשיך אל הכפרים הערביים. הייתה תחושה מאד לא נעימה. האשימו אותנו בפלישה לטריטוריה שלהם. כובשים נורא רגישים לכיבוש נוסף.
"הצגנו אישורים ועלינו אל ההר. פגשנו משפחות כפריות תמימות. עניים מרודים שאפילו לא בקיאים בפולמוס הפוליטי. טיפסנו איתם על סולמות ועזרנו לקטוף זיתים. התנועה הקיבוצית הביאה אוכל מהבית, אבל הערבים לא נתנו לנו לגעת בחבילות. אירחו אותנו בשפע, כמיטב המסורת, והיו כל כך אסירי תודה. היום אני חושב מה היה קורה אם אנשי אריאל או תפוח היו באים אל הכפריים, כמונו. אומרים להם, יש ביננו תהום עמוקה, ויכוח היסטורי מר, אבל בואו נמצא פיסת קרקע שאפשר להתאחד עליה לרגע אחד. אתם זקנים. לנו יש הרבה צעירים. בואו נעזור לכם למסוק זיתים".
אריאל היא לא תפוח. תושביה אינם קיצונים, אלא בעיקר משפרי דיור.
"אי אפשר להחרים אזורים על פי רשימה עם ניקוד. אי אפשר להגיד, ההתנחלות הזו טובה בעינינו, ההתנחלות הזו לא. האחת אכזרית יותר, השנייה קיצונית פחות. מאחר שכולן נמצאות בשטחים הכבושים, ההחלטה של התאטרון לא להופיע בהן היא גורפת.
אריאל גדולה יותר, השקיעו בה בווילות במקום בקרוואנים, אבל היא עדיין מחוץ לגבולות הקו הירוק. מדינת ישראל כבשה אותה מתוך הבנה שכשהמלחמה שבאה להגן על חיפה וירושלים תסתיים, נגיע להסדר. זה לא קרה. השארנו את הכיבוש והפכנו למדינה חסרת גבולות. אני טוען שמכאן נובעת הפרטאצ?יות שלנו, המחדלים הגדולים. חוסר האחריות. כי מדינה חסרת גבולות היא גם חסרת רסן. המדיניות המוצהרת שאין גבולות משפיעה על הנפש".
תושבי אריאל נשלחו על ידי הממשלה. התאטרון ניזון מתקציבי ממשלה.
"הפרקטיקה הביאה אנשים לאריאל. הידיעה שאפשר לקנות שם בית גדול במחיר חדר בתל אביב. שיעשו עוד צעד פרקטי ויגיעו לתל אביב לראות תאטרון. שיבואו למקומות שאני רוצה ומסוגל להופיע בהם. שיחזרו לארץ. הם יתקבלו ברצון. אפילו יזכו להטבות. למה אני צריך להתחשב בהם? שיתחשבו הם בי. לי יש בעיה מצפונית. להם אין. ממילא אנשי תאטרון עושים עבודתם נאמנה בנסיעות יומיומיות לכל חלקי הארץ. שגם הקהל ייסע. אני בכלל טוען שצריך לנסוע פחות. להתמקד במרכז. אנשי הקריות יכולים להגיד, מה אתה מפקיד אותנו? ואני אגיד שיש לנו פה את התאטרון הלאומי, ושבכל העולם באים לתאטרון, התאטרון לא בא לעולם".
מחאה פוליטית באה לידי ביטוי ביצירה, ביוצרים, על הבמה. תרבות במובן הרחב לא אמורה להתעלם משיקולים פוליטיים?
"שנים כעסו עלינו שאנחנו לא מגייסים את התאטרון לנושאים פוליטיים. אבל התאטרון האמין שצריך להשתמש בחרם, שהוא כלי מאוד מאוד קיצוני, רק כשמדובר בשאלת קיום. לא חסרות בעיות רציניות בישראל. מיליון ילדים עניים. השתלטות משפחות עשירות, גירוש ילדי זרים. הלואי שהיינו מתפנים לעסוק בכולן. אבל לדרוש מהתאטרון לעזוב את ביתו ולהגיע אל ההתנחלות כדי לבדר תושבים שמשרתים את הכיבוש, זה קו אדום. אי אפשר להכריח אותנו לחזק את חוקיות הקיום בשטחים".
לאן החרם יתפשט? מחר אולי תפסיקו להופיע בעמנואל בגלל הגזענות או בעיר שיש בה מפעל לייצור מעילי פרווה?
"בעמנואל המחאה עשתה את שלה. אנחנו רוצים רק פרמיירות. אנחנו לא מעלים מחזה המשך, רק אורגינל. האג'נדה הספונטנית נובעת מקבוצת אמנים שאני סומך על תבונתם שיידעו לנהוג בבגרות ולא בקופצנות חסרת אחריות. אין לנו קבוצת זועמים בשער שתצא אל הרחובות בגלל עץ שפלש לה למרפסת. רק פעם בהרבה מאוד זמן, כשהדברים נוגעים בפצעים פתוחים, מתעוררת זעקה.
הצופים פשוט הבינו שתאטרון הוא לא רק טפיחה עצמית על השכם, אלא שיקוף של מדינה שיש בה גם בעיות, גם כאב וגם אי הסכמה שבאה לידי ביטוי על הבמה.
"לכן
הכל התחיל ממייל פשוט שנפלט מן המחשב אל שולחן העבודה המהודר בבית האבן של קוטלר במרכז תל אביב.
בגילוי לב אופייני הוא מודה שאפילו הניסוח, אפעס, לא היה כל כך מוצלח. קוטלר, מבכירי השחקנים והיוצרים בתאטרון הישראלי, מתקשה לזכור אפילו מי חתם על המכתב לראשונה. "איזה 30 איש מהמילייה הבכיר הצטרפו למסמך, שהביע שאט נפש מהאפשרות להציג באריאל, שהיא בשטחים שלא שייכים עדיין למדינת ישראל - וטענו שאי אפשר לחייב אותנו לכך. חשתי גם אני כמוהם וחתמתי".
המכתב התגלגל אל התקשורת, הרגיז את הימין ועורר את השמאל. "לא נבהלתי ולא הופתעתי", מחייך קוטלר בהשלמה. "נפגעתי רק מהעליהום הפוליטי, מנבחרי הציבור שהשתמשו במכתב שלנו כפלטפורמה נפלאה להרים את הראש ולקבל במה ויחסי ציבור".
הימין האשים אתכם בדיוק באותו טיעון.
"אנחנו לא מחפשים במה או יחסי ציבור. זו לא הייתה המטרה. הפוליטיקאים כן. בפרט הימנים. היה חבר כנסת אחד שכינה אותנו בוגדים ואמר שאסור לתת לנו תקציבים. אם הוא היה באמת קשוב לרחשי הציבור, היה מכנס את חבריו הפוליטיקאים ובא אלינו ואומר, תשמעו, גם לנו יש צו מצפון אבל הפוך. אנחנו חושבים שחובה להופיע באריאל וחובה לספח אותה לגבולות המדינה. אז בואו ניפגש ונדבר. מה זה שייך לאיומים? ניקח להם את התקציבים, נוריד אותם, נגלה אותם, נפטר אותם. איך זה שייך לתרבות ההידברות".
גם אתם לא פניתם להידברות אלא נקטתם צעד מעשי.
"אנחנו נקטנו פעולה של חרם לגבי עצמנו. יש לנו הזכות לבחור איפה ואיך להופיע. ואם נשלם את מחיר הפיטורים - נשלם. אבל תקציב התרבות הוא לא של הימין. הטריטוריה הכלכלית של מדינת ישראל היא לא נחלת הימין. תקציב התרבות זה המסים של אשתי וילדיי, שכניי וחבריי".
גם באריאל משלמים מסים.
"אם מושבה בניו זילנד תשלם מסים לתאטרון שלי, נצטרך להופיע גם שם? תקציב התרבות מיועד למדינת ישראל המוגדרת שכוללת את יפו וחלקים מחיפה שמהם גורשו ערבים, ועדיין יש הסכמה מצד שני הלאומים על גבולות הקו הירוק. על אריאל אין הסכמה ולכן יש לנו את אפשרות הבחירה".
התגובה המאורגנת הראשונה הייתה הפגנת מחאה מול תאטרון הבימה בתל אביב. "עוברי אורח צעקו לנו, 'בוגדים, לכו הביתה'. ואני שחקן, מיד ראיתי בעיני רוחי סצנה. עמוד תלייה בכיכר העיר. אמרתי, אפשר לתלות אותי מיד. לא צריך אפילו לחפש חניה.
שמתי לב שמי שכינה אותי בוגד עשה את זה בעיקר מתוך האוטו. מי שהאומץ שלו מתחיל ונגמר במכונית לא מצליח לרגש אותי. והיו פרשנים שלא לקחו את הסיפור שלנו ברצינות. הייתה לי תחושה שאקט המחאה שלנו נגרר למטחנה הכללית של החפיפניקיות השטחית שטוחנת רמות של אתיקה ומוסר באותה מידה שהיא טוחנת תוכניות ריאליטי מפוקפקות. גם הפוליטיקאים שהתעלו על עצמם והתחרו מי יצליח להיות יותר בוטה ויותר טהרן לא הפילו אותי. מיטב ההוגים הרי לא יושבים בכנסת. הם לא הנבחרים האידאלים. הם הגיעו לשם בגלל הרעות החולות של שיטת הבחירות".
הפוליטיקאים טענו שתפסתם את מקומם, שאמנות צריכה לעסוק באמנות, לא בפוליטיקה.
"העיסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים הוא בנפשו של התאטרון. התאטרון משקף את חיי בני האדם בהקשר הפרטי והציבורי. אי אפשר לברוח מזה. שייקספיר כתב פוליטית. המלט בא לנקות את החצר בדנמרק. אין אפשרות לנתק אקט אמנותי מפוליטיקה ואפילו אם תאטרון מחליט להתרחק מפוליטיקה, ההחלטה כשלעצמה היא אקט פוליטי. במחזה 'ריצ'רד השלישי' עומד אדם מכוער, גבנון, עם יד משותקת וכובש עולמות.
שייקספיר הגדול יצר דמות מפלצת, ובכל זאת, כשנסעתי בזמנו ללונדון כמנהל תאטרון חיפה לטפל ברכישת זכויות אצל סוכן בינלאומי גדול, ופלטתי שריצ'רד השלישי הוא מנוול, הסוכן כמעט זרק אותי המחדר. הוא אמר, 'סליחה, מר קוטלר, אתה יושב במשרדו של אדם שמכהן כראש המועצה לטיהור שמו של ריצ'רד השלישי, שהיה איש דגול וכונן דברים חיוביים לטובת הציבור'. אז אני אומר, דגול או לא דגול, הכל פוליטיקה".
לא פשוט יותר למחות על הבמה?
"לא על כל דבר שמטריד אמנים אפשר לכתוב מחזה. יש כל כך הרבה דברים שטחיים באקט פוליטי שעלולים להעליב את האמנות. ויש מחזות נפלאים שעוסקים בפוליטיקה על כל גווניה. התאטרון לא מחרים אמנות עם אוריינטציה ימנית. להפך. בשעתו העלינו את המחזה 'חברון', שכתב המשורר הנפלא תמיר גרינברג והוא עוסק בטרגדיה המשותפת של פלסטינים ויהודים החבוקים יחד בחיבוק ממית.
המחזאי, הטראגיקון, הסתכל על חברון החצויה ממעוף הציפור, בחן את הלפיתה האיומה הזו של שניים שהורגים איש ברעהו. נגד המחזה היו הפגנות זעירות על הנכונות להציג אותו ועל היעדר המחאה. אבל אני חשבתי שבמה זו במה ומחאה זו מחאה ותאטרון שתפקידו רק למחות, אני מפקפק בו. אחד האנשים שאהב את ההצגה וניסה בלי הצלחה להביא אותה לתושבי ההתנחלויות היה הרב מנחם פרומן מתקוע. הוא ראה במחזה פתח להידברות".
פרומן לא מייצג את הרוב הימני הרואה בכם, האמנים, אליטה תל אביבית הספונה בתוך בועה, עוסקת בעיקר בעצמה ובחופש האמנותי שלה אבל לא באמת מתחברת לכאב המפונים וההרוגים בשטחים.
"רוב השחקנים, הבמאים והמחזאים הם יוצאי משפחות מכל אזורי הארץ. נכון שהכרך הגדול מושך אליו את כולם. כמו לונדון, פריז וניו יורק, תמיד תהיה משיכה בין אמנים לעיר הגדולה, ההומה, הפלורליסטית.
כאן בתל אביב נמצאות כל הגלריות הנחשבות, כל התזמורות והתאטראות המרכזיים. ועדיין יש התייחסות לפריפריה. הקאמרי עובד עם שדרות ואני, שהייתי שנים בחיפה, פעלתי לטובת קריית שמונה ונווה יוסף כחלק מתפיסת עולם שצריך להביא את התאטרון לאזורים מרוחקים הסובלים מקיפוח. אנחנו מופיעים בפני קהלים מכל הסוגים. מדברים, משוחחים, מזדהים. הכל הרי כל כך קרוב. הבעיה עם השטחים שכדי להבין את לב העניין, צריך ממש לגור שם. ואני לא רוצה לגור שם. הייתי מילואימניק במלחמת ששת הימים בשטחים, נתתי את חלקי, יש לי תג ומאותו רגע אמרתי, יחד עם בן-גוריון, עכשיו להחזיר ולעשות שלום".
התאטרון מקיים מפגשים עם אנשים דתיים?
"יש הרבה חובשי כיפות בהצגות תאטרון, בעיקר בירושלים. הם טורחים לטלפן למחלקת מכירות. יש להם שאלה שמנוסחת נהדר: 'האם ההצגה נקייה?'. וזו גישה טהרנית. נקייה ממה? מסקס? מנושאים פוליטיים לא תואמים את שלהם? אם התשובה היא שיש סצנה עם חצי אקט מיני, או שעושים על הימין עליהום, הם לא באים. ואם הכל בסדר, הם רוכשים כרטיסים.
גם הימין פועל לפי צו מצפונו ואני מקבל את זה. אנשים אומרים, לא רוצים לצרוך תרבות בכל מחיר. הם אומרים 'אנחנו, שנזהרים בלבושנו, לא יכולים לראות חזות חשופים. וגם לא מוכנים לסבול פגיעה אידאולוגית'. ואני אומר, 'אל תבואו, אין מחייב'. ובאותה נשימה אני אומר, 'אל תזמינו אותנו אליכם בכוח'.
גם אנחנו מחויבים לצו מצפון ששולח אותנו להשתתף, כפרטים, בהפגנה נגד ילדי העובדים הזרים או באוהל של משפחת גלעד שליט. הרבה פעמים תמצאי חפיפה בין אנשים שמזדהים עם ילדי הזרים, עם משפחת שליט ועם המחאה נגד הכיבוש. ולכל אורך השנתיים בהן אנחנו משחקים את 'הבנאליות של האהבה' בבית לסין, אנחנו עולים על הבמה בסצנת הסיום, קדים ושולפים מהכיס סרט צהוב".
חייכן, אדיב, צנוע, מעורר אמון, בגיל 73 עודד קוטלר הוא ההיפוך הגמור ממרבית האמנים הבכירים שמטפחים לעצמם אגו מפלצתי ומשוכנעים שעולם התאטרון יתמוטט עם ייעלמו מהזירה. קוטלר אינו יהיר או מתנשא. אין לו יומרות מיוחדות והוא מתנהל בעולם במעין סוג של פליאה על הצלחתו.
חרף כישרונו והרפרטואר המרשים, מעולם לא ראה עצמו כזקן השבט. הוא נולד בתל אביב למשפחה דתית אבל החל את דרכו האמנותית כבר בגיל תיכון, כששיחק בתאטרון "האוהל". "היה אצלנו בשכונה סוכן ספרים נייד שעבר מדלת לדלת עם מזוודה של ספריית הפועלים", הוא מספר. "היה מצלצל בדלת, פותח את המזוודה ופורש את תכולתה-כל הספרות הרוסית. צ'כוב, גורקי, דוסטויבסקי, טולסטוי. ראיתי והופנטתי. קניתי הכל.
"יום אחד הגיעו במזוודה כתבי קרל מרקס. הייתי אז בן 16 וקצת, גיל שבו אתה מטבע הביולוגיה מורד קצת בהוריך. פתאום קראתי על צדק לכל ועל מעמד הפועל מול מעמד הקפיטליסט. באתי לאבא שלי, שהיה סוחר גדול, ואמרתי לו, 'בוא הנה, תקרא, אתה מעביד אנשים ונותן להם כל כך מעט בתמורה'. אבא שלי אמר, 'ספרים לחוד ומציאות לחוד'. לימים גיליתי שהוא צדק.
בפרט כשאבא שלי היה איש צדיק בדורותיו עד כדי כך שהמילה סוחר לא התאימה לו. אנשים הכירו אותו כאדם שאפשר לבנות לפיו סרגל. הוא היה יפה נפש אמיתי. לא עם משקפיים עגולים. ובכל זאת, משהו ממה שקראתי אז נשאר בי להיום".
קוטלר שירת בלהקת פיקוד מרכז והמשיך ללהקת בצל ירוק. בראשית שנות השישים ייסד עם חבריו את להקת התאטרון "במת השחקנים". ב-1970 החל לנהל את תאטרון חיפה. ב-1980 ייסד את תאטרון נווה צדק. ב-1985 ניהל את פסטיבל ישראל ואת תאטרון המעבדה בירושלים. בסך הכל שיחק וביים בכל התאטראות בארץ. בין הבולטות בבימויו היו "מלאכת החיים", "סינית אני מדברת אליך", "פופקורן" ו"חפץ".
לאורך הקריירה הרבה קוטלר להתמודד עם המציאות החברתית-פוליטית. "פעם אמרו שהשמאל הוא אוטופי, שוגה בחלומות", הוא אומר היום למרגלות הסערה הפוליטית שחולל עם חבריו. "אבל אני למדתי שדווקא הימין מוכר לנו חלומות הזויים, שגויים. מי שמאמין שחברה מודרנית יכולה לחיות לנצח על חרבה ולהמשיך להגן על סלעים ורגבים, יקרים היסטורית ככל שיהיו, בדם ואש, מוליך שולל בני אדם. ההיסטוריה מלמדת שהיו מלחמות ונגמרו. שאומות סיימו להילחם והגיעו להסדר. אבל הימין הקיצוני לא רוצה להגיע להסדר. טוב לו כך. למה? פסיכיאטר לאומי היה צריך להשכיב את הימין על הספה כדי להבין מאיפה נובעים הערכים האלה.
"לפעמים אני נדהם עד כמה הדברים הבסיסיים ביותר לאדם, הגנה על ילדיו, נרמסים מול לחשים ואמונות. דווקא מאדם שמדבר בשם האל אני מצפה לערכים בסיסיים כמו טוב, חמלה, חסד. סבתא שלי הייתה צדקת. עברו עליה חיים קשים ומרים אבל היה לה לב טוב וחוכמה. הייתי הנכד האהוב עליה. ביקרתי אותה כמו בקיטנת מלכים בשני החדרים העלובים שלה. והיא חלמה שאהיה רב בישראל.
בכל ביקור דאגה לטפטף את המשאלה הזו ביידיש. כשהפכתי לשחקן, ציפיתי שתתעצב. שתתקומם. אבל היא אמרה, אם זה מה שרצית, זה מה שיהיה. הפלורליזם היה בדמה של סבתא שלי גם בלי שלמדה אותו כערך אקדמי. היום אנשים דתיים שאמונים, כמוה, על קשב, אכפתיות והתבוננות בצורכי האחר, מייצרים רק רוע. בית זיקוק לרוע. ואני לא מדבר על אלימות בכבישים. אני מדבר פוליטית. אני מדבר על הורי הילדים הזרים שיגידו להם עוד מעט, זהו, נגמר הטיול, חוזרים הביתה. איך אלי ישי מעז לומר את זה? באיזו מצוקה הוא גדל שהוא מבין כך אנשים אחרים?".
קוטלר היה בן זוגה של השחקנית גילה אלמגור ובעלה של המשוררת תרצה אתר והשחקנית ליאורה ריבלין. היום הוא נשוי לאורדית ואב לשלושה. על עבודתו בתאטרון זכה בפרס כינור דוד, פרס המועצה לתרבות ואמנות, פרס יו"ר הכנסת, פרס מרגלית, פרס רונזבלום ופרס התאטרון הישראלי עבור מפעל חיים.
במקביל לתאטרון הופיע גם בסרטי קולנוע. הבולטים שבהם היו "מיכאל שלי" על פי ספרו של עמוס עוז ו"שלושה ימים וילד" של אורי זוהר, על פי סיפור מאת א.ב. יהושע. האחרון גם זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. בשנים האחרונות, בתקופה שהתאטרון התחיל את מלחמת ההישרדות שלו, החל לשחק בסדרת הטלויזיה "אסתי המכוערת" ובסדרת ההמשך שלה "אלביס, רוזנטל והאישה המסורתית".
"התאטרון שינה את הכיוון המקובל והתחיל לכלול יותר ויותר דברים פופולריים, עממיים", מצטדק קוטלר. "לפעמים באי זהירות, התאטרון נפל לפחים של נמיכות ממש גדולה. היום יש איזו נטייה קטנה לקחת רוורס, אבל עדיין יש תנועה גדולה של הישרדות כלכלית, המונית, שתופסת את התפקיד הראשי. יש מנהלי תאטרון שהתאהבו במחזורים הכספיים הגדולים ובגלל שהתמיכה הציבורית קטנה, נוצר מעגל קסמים שקשה לעצור אותו. אפילו כשמעלים יצירות שנלקחו מהמדף הקלאסי, הן עשויות באופן פופולרי. החלק האמנותי הצרוף נעשה מיעוט שבמיעוט, בקושי עלה תאנה. זה מצער מאוד".
מי אשם בכך?
"הפוליטיקאים. התאטרון בישראל הוא הפופולרי ביותר בעולם. נמכרים פה חמישה מיליון כרטיסי תאטרון, שזה למעלה מ-50 אחוז מכלל האוכלוסייה. בגרמניה, לשם השוואה, נמכרים רק שמונה אחוזים ובאנגליה מספר הכרטיסים שנמכרים הוא כ-12 אחוז ביחס לאוכלוסייה.
ובכל זאת, התמיכה בישראל כל כך קטנה, שמדברים היום על להוריד אותה לגמרי. אני מוריד את הכובע בפני שרת התרבות שמנסה להגדיל את התמיכה האפסית, אבל כבר שנים אנחנו שורדים בתת תמיכה. כל ראשי הממשלה שלנו היו יוצרים. אהוד ברק פסנתרן. אריאל שרון כנר. בנימין נתניהו סופר. שמעון פרס משורר, וכולם, אחד אחרי השני, צפצפו על מוסדות התרבות והאמנות ולא שמו קצוץ.
היחידי שעזר פעם היה יצחק רבין. דווקא הפלמ"חניק כחול העיניים, המוז'יק, היה היחיד בהיסטוריה של ראשי הממשלות הפואטיים שלנו שסייע לתאטרון. הייתי במקרה בישיבה אצלו, שבה נכחו גם שולמית אלוני ובייגה שוחט. ניסינו להביא להעברת תקציב נוסף לתרבות. רבין ישב שם עם הסיגריה והאפר הנצחי והתנצל, 'אתם רוצים אותי בישיבה הזו? אם לא, אני יכול לצאת'. ראיתי שהיה עייף מאוד. אמרנו לו, 'לא, לא, תישאר ותעזור'. והוא עזר. אמר לשאר השרים, 'חבר'ה, אני חושב שהם צודקים. עם בלי תרבות הוא ריק מתוכן. מה הם רוצים בסך הכל, רק עוד כך וכך מיליונים. יאללה בייגה, תביא'. ובן רגע העניין סודר".
היום משתתף קוטלר בהצגה אחת, "הבנאליות של האהבה", ומלמד בסמינר הקיבוצים. "שחקנים, יש להם צורך באגוצנטריות", הוא אומר בכנות. "וגם אני לא נקי מחטא. כשאני עומד על הבמה זה התענוג הכי צרוף. אתה מרוכז במשהו שהוא עצמי לגמרי, הזרקור מופנה אליך, הקהל מסתכל. יש בזה משהו כל כך אקסהיביציוניסטי. אבל אחרי איזה זמן אני אומר לעצמי 'מספיק עודד', וחוזר לבימוי. כי דווקא מי שמכיר את עצמו, יש לו היכולת הכי טובה ליצור תובנות ביחס לזולת".
לא מכבר סיים את צילומי הסדרה "חסמב"ה דור שלישי" של דרור נובלמן ודני סירקין ל'הוט'. "כולנו הקששנו שם", הוא אומר ספק בצער, ספק בהשלמה. "אני משחק את ירון זהבי בן ה-70 שיוצא להרפתקה בעקבות חטיפתה של תמר היפה". אני אומרת לו שגם בגיל 70 הוא עדיין האיש שהלך בשדות. יפה, מצליח, בוהמיין, נשוי טוב, גרוש טוב, מצטלם יפה. קוטלר נבוך. "נשמע כאילו מישהו הלביש עליי חליפה זרה", הוא מכעכע. "תראי עם מה אני הולך. עם קרוקס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם