קרוב רחוק: ביקורת על "הולכים רחוק"
"הולכים רחוק" היא הקומדיה הרומנטית המתוקה של הקיץ, או לפחות של מה שנשאר ממנו
''הולכים רחוק'' , ארה''ב 2010, 100 דקות
דרו היא ארין, סטודנטית לעיתונאות שעושה התמחות קיץ בניו יורק. ג'סטין הוא גארט, ניו יורקי שעובד בלייבל מוזיקה. הם נפגשים בבר, מתברר להם ששניהם אוהבים לשחק סנטיפיד (שזה משהו שדומה לסנייק. גם כן מכנה משותף, מי לא אוהב לשחק בזה?) והם נסחפים לסטוץ סוער. הם מבהירים זה לזה שלא מדובר בקשר רציני כי הוא בדיוק נפרד מבת זוג והיא גם ככה חוזרת עוד כמה שבועות לביתה בסן פרנסיסקו, אבל בינתיים הם יכולים לעשות חיים.
הבעיה היא שבשבועות שהם מבלים יחדיו עד לנסיעתה, הם מגלים שהם נועדו זה לזה. שניהם אוהבים את "חומות של תקווה", "אהבה בשחקים", סמים קלים ולצחוק. כבר התחלה טובה, ולאחריה מתברר שגם כל השאר זורם להם חלק. אגב, זו גדולתה של דרו ברימור בקומדיות רומנטיות - היא תמיד נראית נורא טבעית, ובתוספת הקוליות הכיפית הכללית שלה והרומן הממומש גם במציאות עם לונג, כל העסק פשוט נכון.
הבעיה מתחילה כשארין מסיימת את ההתמחות. היא לא מוצאת עבודה בעיתונאות בניו יורק ונאלצת לחזור לבית אחותה בסן פרנסיסקו. היא הייתה נשארת עם גארט בניו יורק וממלצרת, אבל פעם היא כבר עשתה את זה בשביל בחור ובגלל זה "קו הזמן שלה משובש", כהגדרתה, מה שאומר שהיא בפיגור של כמה שנים ולא יכולה להרשות לעצמה לבזבז עוד זמן.
אבל נחזור לקרייסס של גארט וארין. גארט מבחינתו מוכן להעביר את חייו לסן פרנסיסקו, אבל הוא לא מצליח למצוא עבודה ובינתיים נאלץ להישאר בניו יורק. האם הם יתגברו על הקשיים ויצליחו לנהל מערכת יחסים ממרחק? האם מישהו מהם ייאלץ להתפשר ואם כן אז מי? התשובות עשויות להפתיע אתכם. לא מאוד, אבל בקטנה.
"הולכים רחוק" הוא אמנם קומדיה רומנטית סטנדרטית, אבל נראה שניסו
מי שמאכזבת היא דווקא כריסטינה אפלגייט, שמגלמת את אחותה של ארין, עקרת בית פדנטית וממורמרת שיש לה פה מלוכלך. היא מאכזבת שלא באשמתה, הרי אפלגייט היא גאונה קומית, אבל השורות שלה קצת שחוקות והתפקיד קטן עליה. ובכלל, מתי עברה אפלגייט מגילום דמויות של כוסיות לגילום דמויות של עקרות בית מהפרברים, ולמה לא הודיעו לי על כך? לא הכל נפלא.
למרות ש"הולכים רחוק" כל כך חמודה, איפשהו נדמה שלא ממש קורה בה כלום. דבר לא מפריד בין ארין לגארט מלבד המיילים הארורים ומחירם הבלתי הגיוני של כרטיסי הטיסה. כל הסרט הוא חגיגה אחת גדולה של רומנטיקה (כשהם יחד) וערגה הדדית (כשהם לא). המכשול העומד בינם ובין האושר חיצוני לגמרי, מה שאומר שאף אחת מהדמויות לא צריכה לעבור תהליך, להשתנות או לעבור כל סוג של מסע רגשי אמיתי.
זה כנראה מה שמגביל את הסרט לתחומי הקומדיה הרומנטית השגרתית, כזו שלמרות המגניבות האורבנית שלה, ולמרות שהיא כתובה טוב יותר מאלו של קתרין הייגל וג'ניפר אניסטון (ובטח שעם הרבה יותר נשמה והרבה פחות פלסטיק מהן), עדיין לא הולכת עד הסוף.
היא לא מתוחכמת כמו "זמר החתונות" (גם בכיכובה של ברימור), לא הולכת לגמרי לכיוון האינדי כמו "500 ימים עם סאמר" ולא נצחית כמו "החתונה של החבר הכי טוב שלי". אבל נו, אי אפשר לקבל הכל. "הולכים רחוק" היא עדיין קומדיה רומנטית מתוקה ומומלצת. ובכלל, עומק רגשי והתפתחות דמויות לא היו משאירים מקום לבדיחות היטלר, וכולנו יודעים מה יותר חשוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם