על הפרק: פרק מתוך "שבוי בפקודה!"
בואו לקרוא פרק מתוך "שבוי בפקודה!", ספרו של אורי אהרנפלד המתאר את ימיו בשבי בכלא עבאסייה הידוע לשמצה בקהיר
רק עתה, 37 שנים לאחר שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, מסוגל אורי אהרנפלד, צנחן שלחם באומץ בל יתואר במוצב 'המזח' בתעלת סואץ עד קבלת פקודת הכניעה, לחזור לאותם חודשים איומים שבהם שהה בכלא עבאסייה הידוע לשמצה בקהיר.
שם הוא שהה, מבודד, מוכה, כואב ומושפל, ובצינוק שלידו ישב שבוי נוסף. ערן יעקובי, שריונר, שנפל אף הוא בשבי באותו מוצב. סיפורו של הצנחן, שמלווים בציוריו של השריונר, הם עדות לגיהינום השבי. כל שבי.
שבוי בפקודה הוא ספר מצמרר, שנקרא בנשימה אחת ומביא לראשונה, ממקור ראשון, תמונה מזעזעת על "חוויית" השבי בידי האויב, ועל הדילמות המלוות כל חייל שעומד או יעמוד בעתיד בפני מצב דומה. הספר נכתב בידי הסופר והעיתונאי אילן בכר, מחבר הספרים המוח וזה מה שאני זוכר, גם הוא פצוע צה"ל קשה מהיתקלות עם מחבלים באותה תקופה.
אורי אהרנפלד נולד בירושלים בשנת 1953 והתגייס לנח"ל המוצנח. במלחמת יום הכיפורים לחם במוצב 'המזח' עד שנתקבלה פקודה ללכת לשבי על מנת להציל את חיי הלוחמים.
--
"דבר שקר יכול להיות פעם רוצח ופעם גואל. המשפחות של אמא ואבא שלי הושמדו בגלל שקר שהפיצו הנאצים. ועכשיו אני משקר בשביל לחיות. בכל החקירות אמרתי לכאורה את "האמת" גם כששיקרתי. והשקר הגדול שלי היה העובדה שאני לא מהצנחנים. אני כבר השלמתי עם השקר הזה וחייתי איתו בשלום".
מגלים שאני מהצנחנים
בוקר. קולות נרגשים מחוץ לצינוק. אני מנסה להאזין אך לא מבין. אבל לא צריך להתאמץ יתר על המידה. דלת הצינוק נפתחת לרווחה. אני קופץ ועומד לצד המיטה בדום.
בכניסה עומד סוהר גדול מידות ועושה באוויר תנועות של שחייה. "מה הוא רוצה?", אני שואל עצמי וחושב שהסוהר ירד מהפסים. אבל הוא ממשיך וצועק לתוך אוזני: "אינת קומנדו, אינת קראטה" (אתה איש קומנדו, אתה איש קרטֶה). אני לא מבין מה רצונו. מאחוריו ראיתי את אחד מחבריי הלוחמים ממוצב ה-"מזח".
"אורי", הוא אומר ומביט בי מבויש, בראש מורכן. "הוא חושב שאתה היית בקומנדו. הם יודעים שאתה הצנחן שהיה במוצב".
עכשיו ירד לי האסימון: "מניין לו שאני הצנחן?" שאלתי בקול רועד מפחד.
חברי לא השיב.
התעקשתי והמשכתי בטון קשוח וכועס: "מניין לו שאני הוא הצנחן?"
"אחד החברה לא עמד בחקירה וסיפר להם," השיב הלוחם בקול מתייסר.
נכנסתי
הסוהר כיסה את ראשי בברדס השחור ואזק שוב את ידיי מאחורי גבי. כאב חד פילח את פרק ידי השמאלית. הוא עדיין נפוח והזיהום גורם לרגישות וכאב. האזיק מהודק, כאילו להכעיס, בדיוק על הפצע הפתוח.
אני רועד מפחד ומזעם על גילוי הסוד. רגליי כושלות. כל גופי לקה בחולשה. אנחנו יוצאים מהמכלאה. אני לא רוצה לצעוד הלאה, לעבר החוקרים הזועמים.
הסוהר תומך בי שלא אפול. סבר פניו קשוח. גם הוא יודע שאני הולך לקראת ייסורים גדולים. עכשיו החוקרים יתנקמו בי ואשלם את החשבון על השקר.
צעדנו מספר דקות. אני מפעיל את הטכניקה שתרגלתי בשבועות האחרונים, להתנתק מהגוף ולהרגיש מעין סחרחורת קלה, כמו שיכור. דווקא עכשיו זה לא כל כך מצליח. הלב פועם במהירות. אני אחוז חלחלה ונושם בכבדות. אני מרגיש כמו אדם המובל לגרדום.
הסוהר מוריד אותי במדרגות שמובילות למרתף המבנה. הלב שלי יורד עמוק יותר.
הגענו. כיסוי העיניים מורד. בפינת המרתף ראיתי את חברי מהמוצב. הוא השפיל מבטו וראיתי דמעות זולגות מעיניו. הוא ישב רועד בפינת החדר ולפתע אמר: "אורי, לא הייתה לי ברירה. הייתי מוכרח לומר, הייתי חייב לגלות להם. הם מצאו את הכומתה האדומה שלך. עברתי גיהינום עד שגיליתי להם. הכו אותי, עינו אותי. חשבו שהכומתה שייכת לי." כך אמר ובכה בכי חרישי.
לא אמרתי דבר. הייתי במתח. מה ייעשו לי עכשיו כשגילו שאני צנחן?
הצטערתי בשבילו, שהיה צריך לעבור את מה שעבר. חבל שלא אמר להם ישר. ממילא אם היו מזריקים לו 'סודיום פנטוטל' (זריקת אמת), היה מספר להם כל דבר ללא כל התנגדות ושליטה על דבריו. אני יודע מה זה. הרי גם אני קיבלתי זריקת אמת.
החוקרים הרימו את הלוחם והושיבו אותו על כיסא. מולו התיישב קצין צבא מצרי. בגדיו מגוהצים, מצוחצחים. הוא דיבר אנגלית משובחת ורהוטה להפליא.
הוא אמר מספר מילים לחברי ואחר כך הורה לסוהרים ואלו הובילו אותו החוצה.
נשארנו במרתף. הקצין המצרי, מתורגמן, אני ועוד שניים או שלושה חוקרים.
"תשב," הוא מצווה עליי.
אני יושב מולו.
הוא מביט בי וללא שהיות הוא מטיח בי בכעס את סיבת החקירה: "תראה מה מצאנו. כומתה אדומה. זאת הכומתה האדומה שלך".
הבטתי בכומתה שלי, כומתה מתוצרת צרפת, אדומה כאש, כל כך מיוחדת. הייתי מאוד גאה בה. עכשיו היא מוטלת על השולחן ליד הקצין המצרי ומשמשת אותו נגדי.
שתקתי.
הקצין המצרי המשיך בערבית וחוקר אחר תרגם לעברית: "לא ידענו של מי זה. חיפשנו. חבר שלך אמר לי שזה שלך".
הרגשתי סחרחורת. כאילו כל הגוף מתרוקן מאוויר. שבועות שאני מסתיר את העובדה הזאת ומשקר ופתאום – הכול מתמוטט.
"אתה כל הזמן שיקרת", צעק פתאום בערבית ולמרבה הפלא הבנתי כל מילה.
"סיפרת שהיית פה והיית שם," כעס וקולו הפך לצרחה חסרת שליטה. "הכול כאזאבין! אתה שקרן!", אמר ונפנף בזעם בכומתה האדומה שלי.
הייתי קרוע – מצד אחד מפוחד ומבין שלחברי לא הייתה ברירה ומצד שני מאוכזב מכך שלא עמד בחקירה והלשין עליי. כוח הרצון להמשיך ולחיות סר ממני. התרוקנתי מכוחות. אין מוצא. גם חברים שאפשר לסמוך עליהם, אין.
"אתה יודע מה עונשו של שקרן?" שאל הקצין ורמז לסוהר לכסות לי את העיניים. הסוהר מיהר למלא אחר הפקודה.
אני יודע, אבל לא העזתי לומר.
"אתה שקרן", הוא שוב צרח ופתאום אני שומע מישהו דורך נשק ממש מאחורי האוזן שלי.
הלך עליי, אמרתי לעצמי. זהו. אני גומר.
אני לא פחדן אבל באותן שניות הרגשתי פחד מוות. ידעתי שאני הולך למות. חששתי שאם לא יבוא כדור בראש אמות מהתקף לב. כל הגוף רעד מאימה. אבל לא אמרתי כלום. פחדתי שזה רק יכעיס אותו יותר ויחיש את הירייה. שתקתי. חיכיתי למותי בראש מורכן.
הנפש שלי החליטה שהיא לא יכולה יותר וכאילו התנתקתי מהמקום. לא הייתי שם. אמרתי לעצמי: שיעשו מה שהם רוצים.
המנגנון הזה, מנגנון ההתנתקות, שב והוכיח עצמו. פחד המוות שכך. שיהרגו. שירביצו. שיעשו מה שבא להם.
שמעתי את הקצין המצרי מגחך. לפתע הוא הוריד את הכיסוי מהעיניים שלי ותקע בי מבט נוקב. "איך מצניחים ציוד?" שאל ומיד הניח את ראשו לאחור על משענת הכסא.
"מניין לי?", עניתי, ומיד הוספתי: "חוץ מ'שק חזה', לא צנחתי עם ציוד ואין לי מושג. אני חייל פשוט. תמיד צנחתי לבד", ניסיתי לשכנעו.
פניו של הקצין קדרו והאדימו והוא החל לרטון וטען שאני שוב מערים עליו ומשקר. לא הספקתי להתגונן ולהשיב כשהוא מיהר לקרוא לסוהר, אמר לו כמה מילים וזה הוציא אותי בפראות החוצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם