על הפרק: "שביל פירורי הלחם"
בואו לקרוא פרק מ"שביל פירורי הלחם", ספרה של קים סוניי המספר על השתלשלות חייה מאז שאומצה כתינוקת קוריאנית על ידי זוג אמריקאי ועד היום
כעבור שלושה ימים ולילות נוראים, שבמהלכם ישבה לבדה על הספסל וחיכתה לשווא לשובה של אמה, מצאו השוטרים את קים והביאו אותה לתחנת המשטרה. באגרופה הקפוץ היא עדיין החזיקה את הלחם שבו ציידה אותה אמה, וכעת כבר היה מפורר לגמרי.
בעשרים השנים שחלפו מאז השתנו חייה של קים ללא הכר. זוג אמריקני מניו אורלינס אימץ אותה יחד עם תינוקת קוריאנית נוספת. היכרות מקרית בסטוקהולם עם תעשיין צרפתי מפורסם ועשיר, הופכת לסיפור אהבה שנראה כלקוח מאגדה: חיים באחוזה רומנטית בפרובנס, חופשות ביעדים אקזוטיים וחוג חברים ומשפחה, המקבלים אותה בזרועות פתוחות.
אבל למרות אורח החיים הזוהר, קים אף פעם לא הרגישה בבית בשום מקום, חוץ מאשר במטבח. בספר שביל פירורי הלחם מבשלת קים את דרכה מבית ארעי אחד למשנהו ומגלה שטעמים מוכרים הם תרופת הנגד היעילה ביותר לחיי נדודים. בסופו של דבר, הבישול והאוכל הם שמעניקים לקים נחמה ותחושת שייכות.
שביל פירורי הלחם הוא ספר זיכרונות חושני, אינטימי ומרתק שייגע ללבו של כל מי שמתעניין באהבה, באוכל, במסעות ובחיפוש אחר זהות.
קים סוניי נבחרה על-ידי בארנס אנד נובל כתגלית הגדולה של שנת 2008 וספרה שביל פירורי הלחם כספר הביכורים המצטיין לשנה זו.
בנובמבר 1973 שיחק לי מזלי בפעם הראשונה. הייתי אז ילדה כחושה בת שלוש וישבתי על ספסל בשוק דרום קוריאני, ממתינה שאמי תחזור ותיקח אותי הביתה. אמי השאירה לי קמצוץ אוכל שהתפורר לגמרי בשלושת הימים והלילות של ההמתנה – שעות ארוכות של חשיכה אינסופית, גדושה צללים ענקיים וחוסר תוחלת.
כשהשוטרים המקומיים הביאו אותי לבסוף לתחנה, נופפתי לעומתם באגרופיי. בשעה שהם הכינו את מסמכי הנטישה, זחלתי אני על הקרקע לאסוף את הפירורים, טוענת בעקשנות, היא אמרה לי לא לזוז מהמקום. היא הבטיחה לחזור לקחת אותי.
הזיכרונות אולי מסולפים, אבל ישנם דברים שלא שוכחים אף פעם, תחושות אמיתיות כמו פחד ורעב, קרקור עמוק מהדהד בלב ובקיבה הריקה. אני עדיין רואה רחובות בצבע של עכברושים, מנסה להתרכז בתגרני השוק, בתנועותיהם החפוזות של טבחי הרחוב; אני כל הזמן מנסה לזהות פנים מוכרות. אני כמהה לחמימות, למעט כרוב כבוש חם,
אמי המאמצת משנה את הסיפור בכל פעם שאני שואלת אותה. איני חושבת שהיא עושה את זה בכוונה, אך במרוצת השנים היא חוזרת פעמים רבות על נסיבות האימוץ שלי ותמיד סיפורה לא עקבי ומלא סתירות. לפעמים היא טוענת שאף פעם לא הייתי בבית יתומים, אלא התגוררתי בביתם של איש צבא אמריקני ואשתו הקוריאנית. אבל ממסמכים מסוימים עולה שהייתי גם בבית היתומים "כוכב הים".
אני בטוחה שהייתי שם כי יש בידי תצלומים שבהם אני נראית לבושה בשמלה מנוקדת גדולה ממידותיי, ישובה על ספה מרופטת, דחוקה בין ילד אסיאני בן גילי לילדה קטנה צעירה ממני בהרבה. יש עוד תמונה שלי בחברת ילדים אחרים, שנראים חלולים כמוני. אנחנו מסודרים בשורות, כמו פירות שנועדו למכירה, מביטים לא אל המצלמה כי אם אל מאחוריה, כמצפים שיבוא מישהו, לא חשוב מי, ילחץ על עורנו כדי לבדוק אם הבשלנו דיינו ויישא אותנו הביתה.
בניירות המעטים שיש לי – מסמכים מהתקופה ההיא – כתוב, "דאפ דונג, אינצ'ון סיטי, הרפובליקה של קוריאה, העיר המיוחדת סאול," וכתובתה של אישה זקנה שהייתה "המפקחת הראשית של 'כוכב הים'". הרבה מעבר לזה לא ניתן לפענח.
סיוטי הלילה עוזרים לפעמים להבדיל בין אמת לבדיה. אחי הקוריאני, שזכור לי כצעיר ממני אך גבוה ממני, נצמד אליי כשאנחנו משקיפים על הרחובות הסואנים של כפרנו. יש לו עור חלק, חמים וזהוב, קורן כמו הירח בחודשי הקור. מתחתינו פוסעות נשים הלוך ושוב בהילוך ברווזי, נושאות כל היום סלי פירות על ראשיהן. אנו עומדים על המשמר לפי תור, מחפשים ביניהן את אמנו – אנחנו משוכנעים שאימא שלנו היא אחת מנשות הפירות. אבל החשיכה יורדת מהר, והבית נמלא בצללים לחים עוד בטרם עולה בידנו לנחש מי היא מבין כולן.
במכתב מ-1973 או 1974, כותבת אמי המאמצת למשפחתה בניו אורלינס, שהיא ואבי יצאו לחופשה מאוקינאווה והחליטו לאמץ תינוקת בת יומה, שננטשה על מפתן אחד הבתים. אבל, היא כותבת, יש גם ילדה אחרת שניגשת אלינו בכל יום ומתיישבת לנו על הברכיים. הילדה האחרת זו אני. אמי מוסיפה ומסבירה שמצאו אותי על ספסל בשוק, ושזרועותיי וכתפיי היו מכוסות כוויות של סיגריות. כשהשוטרים הביאו אותי לבסוף אל התחנה, אמרתי להם בהתרסה שאני בת שלוש, ששמי צ'ונג אה קים ושאני מחכה שאימא שלי תחזור. הרמתי אגרופים מצולקים, מרוחים בפיח ובעמילן, ונופפתי בהם לעומתם. "היא שוקלת רק עשרה קילוגרמים וחצי אבל אולי היא גדולה יותר, כי הם אומרים שהיא מדברת קוריאנית משונה אך רהוטה." הדבר המוזר ביותר, מסכמת אמי, הוא שלפי הדיווח של האחראים עליי אני אף פעם לא בוכה.
במקום כלשהו בעולם חי גבר ששקל אותי, מדד אותי, דגם את עצמותיי – מין שיטת תיארוך פחמן להערכת גילם של ילדים אבודים. אני מדמיינת אותו מופיע ב"כוכב הים" עם עט ונייר, מונה פעימות לב, מסמן עיגולים, בודק שיניים. אולי הוא גם מסכם את סימני הכוויות והחבורות על זרועותיי ועל צווארי ומחשב שלא חסרים לי יותר מדי קילוגרמים, לפני שהוא מחליט שאני מתאימה לאימוץ.
"נולדה בין ינואר ליוני," מודיע הדוקטור למי שעתידים בקרוב להיות הוריי. אולי היא בת מזל דגים?
הוא נותן לי תוקף רשמי וקובע את מקומי בין הכוכבים. תאריך הלידה שלי הוא פשרה, ההתחלות שלי הן צירוף אקראי של בין-לבין ושל חבר-את-הנקודות. מאז גיל שלוש המשוער, נעשיתי דג ואני שוחה כל הזמן נגד הזרם. אין כאן מקום לדמעות. במקום לבכות, אני שוחה בנשימה עצורה. למדתי לקצוב את האוויר החיוני כל-כך לנשימתי בשובי אל פני הים, כשכבר נעשה בטוח להיסחף עם הזרם לעבר קו החוף של גוף חמים ומגונן.
ההורים שלי צעירים מאוד, בני עשרים ושתיים ועשרים ושלוש בסך הכול, כשהם מחליטים, בגחמה של רגע, לאמץ שני ילדים נטושים מדרום קוריאה. הם חוזרים עם סוזי (אן סוּניי), מי שעתידה להיות אחותי הקטנה, לבסיס חיל האוויר באוקינאווה שבו שירת אבי, ואילו אני נשארת בסאול ומחכה למסמכי האימוץ ולחיסונים. כעבור חודשים מספר אני מובאת אליהם, לאי היפני, ומשם אנו חוזרים, כולנו יחד, לארצות הברית ומשתקעים בניו אורלינס, עיר הולדתה של אמי.
את משפחתו של אבי, שגרה בארץ רחוקה ששמה מינסוטה, נפגוש רק בשלב מאוחר יותר. אמי, הבכורה מבין חמישה ילדים, כאילו פורחת פתאום כשהיא מוצאת את עצמה במרכז תשומת הלב. כל משפחתה מתאספת לקבל את פניה ואת פניהן של שתי היתומות – תינוקת בת שישה חודשים וילדה בת שלוש – שמכאן ואילך תהיינה זקוקות להרבה תשומת לב, מזון ואהבה.
בתוך זמן קצר חוזרים הוריי לשגרת חייהם, וסבתא וסבא מתחילים לטפל בנו. אחרי בית הספר אנחנו הולכות לביתם ומחכות שם עד שאימא ואבא שבים הביתה מהעבודה. הם תמיד עייפים, אף פעם לא מספיק להם הזמן לעשות את מה שהם רוצים באמת ואף פעם אין להם די כסף לקנות מחדש את נעוריהם. ייתכן שאני מרגישה בזה, ומשום כך אני דבקה מיד בסבתא ובסבא החדשים שלי, ובפרט אני כרוכה אחרי סבא.
אני לא מסוגלת להגות את המילים האנגליות "Grandma" ו"Grandpa", לכן אני קוראת להם גראמי ופּוֹפּי. אחותה של סבתי, נאני, שהיא שחקנית, נמצאת שם גם היא, ותמיד מוכנה אצלה איזו מתנה בשבילי, איזו הגייה תיאטרלית של מילה חדשה בשפה החדשה הזאת שאני בולעת ברעבתנות.
זיכרונותיי הראשונים תמיד קשורים לרעב. במרוצת השנים סיפרה לי סבתא פעמים רבות את הסיפור הבא:
"המקרר שלך מריח כמו קוריאה," אני אומרת לגראמי וסותמת את אפי. "פויה, הוא מסריח."
סבתי החדשה צוחקת, תוחבת את ראשה למקרר ושולפת אננס מרקיב ממגירת הפירות. גם אני תוחבת את ראשי למקרר. אני רוצה להריח את קוריאה.
"היא כל-כך קטנה, ותראו איך היא יושבת בשפיפה כמו אנשי המזרח הרחוק," מציין אבא. "אומרים שמבנה השרירים שלהם שונה משלנו."
אני שומעת את המילה "שונה" ומיד משתטחת על רצפת המטבח לפני המקרר הפתוח. אם הוא מריח כמו קוריאה, אולי יש שם גם דברים שמשתופפים בצורה שונה, כמוני. קריר שם בפנים, ויש הרבה צבעים שעדיין אין לי מילים בשבילם. אני מנסה לטעום את המילים החדשות שסבתא משתדלת ללמד אותי: נקניקייה, קצפת צמחית, טבסקו.
"מה את רוצה, קים סוּניי?" היא מבטאת את שמי לאט, כמו את המילים החדשות שהיא מלמדת אותי, מילים שלקוחות מספרים ומכתבי עת שיש בהם תמונות מבריקות של אנשים, עם קיפולים גדולים באמצע הדף; הקיפולים האלה חותכים את חיוכיהם לשני חלקים.
אני מצביעה על קערה עם חתיכות של בשר סרטנים, מפני שעבדתי ממש קשה כשעזרתי לפופי לחלץ את הבשר מהקליפה. יש לו ריח של ים וברק של פנינים.
"מה דעתך על חלב ועוגיות? כל הילדים האמריקנים רוצים חלב ועוגיות."
אבל אני לא כמו הילדים האחרים שהיא מדברת עליהם. בבית הספר שלי, חלק מהילדים שחורים וחלקם לבנים, אבל אין שם עוד ילדים עם שיער כמו שלי. הם אוכלים בראוניז וג'לי אדום ושותים המון חלב לבן.
"עוגיות. לא חלב." אני משגיחה בשבע עיניים כשגראמי מוציאה את הקרטון האדום עם הפרה הלבנה החייכנית. אני מטה את ראשי כשהיא מוזגת קצת חלב לכוס ורואה את תמונת הילדה שנראית בת גילי.
"מי זו?" אני שואלת. אני יודעת בדיוק מי הילדה הזאת. אני יודעת שהם שמים פנים של אנשים שנעלמו על קופסאות החלב, כדי שבבוקר, בזמן שנאכיל את העצמות שלנו, נתחזק ונוכל למצוא את הפנים הנעדרות.
"חלב חום," אני אומרת ומצליבה אצבעות, מקווה שסבתי החדשה יודעת שאני רוצה את הסירופ הכהה בבקבוק הלחיץ שהופך את הלבן למתוק.
בזיכרונותיי, פופי חוגר לפעמים סינר לבן מרובב בכתמי רוטב חומים, אבל לרוב הוא פותח חבילות ענקיות של צלעות חזיר ומנקה סרטנים שמבשרם יטגן קציצות או יבשל גאמבו מעובה, ברביכה כהה כמו שוקולד. פופי הוא גבר מגודל ממוצא גרמני שאיזו מהתלה או מעשייה משעשעת תמיד מוכנה על קצה לשונו – הוא אומר לנו שהסבא רבא שלו היה כלב רועים גרמני – ונהנה מאוד לראות את סוזי ואותי מתגלגלות מצחוק עד שפנינו הצהובות העגולות מקבלות גוון ורוד עמוק.
פופי היה מגויס במלחמת העולם השנייה ובין שאר תפקידיו שימש טבח בצרפת. הוא לא מרבה לדבר על המלחמה, ואולי אני זו שלא ממש מעוניינת לשמוע עליה. במקום זה, אחותי ואני יושבות איתו בסופי השבוע וצופות בערוץ הטלוויזיה הציבורי, בקייג'ן ג'סטין וילסון, בג'וליה צ'יילד ובשפים גדולים אחרים הלוגמים וצולים על המרקע. לפופי ולג'וליה מבנה גוף דומה, לכן הוא חובש לפעמים את הפאה של הדודה רבתא שלי ומבצע צעדי מחול. בקולה הגבוה של ג'וליה צ'יילד הוא מסביר לנו איך למעוך תפוחי אדמה מבושלים לפירה מושלם. אחותי כל-כך מתרגשת עד שהיא מתחילה לנתר על רגליה הקטנות ולצווח במלוא גרונה, כששתי צמותיה המבהיקות טופחות על אוזניה.
כל דבר בעולמי החדש נראה מבריק וטעים, במיוחד הצבע החדש החביב עליי ביותר. אודם השני של נעלי הטניס שלי מתחיל פתאום להריץ אותי ממש מהר. אדום-כתום הוא צבעה של האש מתחת לסירים ושל פלפלים בכל הצורות ובכל הגדלים. חלקם נהפכים לנוזל בשם טבסקו שמגיע מאוֶורי איילנד, אחרים נטחנים לאבקת הקסמים עם השם היפה קאיין.
"צ'יוטה, במיה, סספרס," מרעים סבי בקולו כמו מנצח של תזמורת מצעדים. "אלה המילים שאתן צריכות ללמוד."
סוזי ואני צועדות בעקבותיו עם מכסי סירים וכפות, ומלוות את פקודותיו בתיפוף: "קאיין [בום!], סרטני מים מתוקים [טראח!], סרטנים כחולים [דינג!]."
אני זוללת בלהיטות את כל המילים והצלילים החדשים שאני מצליחה לבלוע בפעם אחת, כי כשהסבא החדש שלי מדבר, אני מקשיבה. נדמה לי שפופי, יליד ניו אורלינס, תמיד מדבר על דברים חשובים. "השילוש הקדוש," הוא אומר בחגיגיות. "בצל, פלפל, סלרי עלים."
הוא מושיט לי את הגבעולים המצולעים הרעננים, שביניהם, כך אני מגלה תמיד, מסתתר לב רך ועדין. אני עומדת שעות במטבח בזמן שהוא בוחש, קוצץ, מטגן. ביום שהוא מכריז עליי כטועמת הרשמית שלו, אני יודעת שאין בעולם ילדה בת מזל יותר ממני. אני מכריחה את עצמי לא לחשוב יותר על הרחובות החשוכים והמהדהדים שעליהם אני חולמת בלילה, אבל אני יודעת שזה לא יעזור לי.
אני רצה סביב הבית ושרה, אוממה, אבבא, קונדונגי. זה מצחיק את כל בני משפחתי החדשה, אבל אני לא יודעת מה מצחיק במילים אימא, אבא, תחת. אני אוהבת לישון על רצפת העץ הקשה, בצד המיטה של סבתא, ולהרגיש על פניי את האוויר הקריר שמגיע ממאוורר התקרה. אבל אני עוצמת את עיניי בחוזקה לפני שהחושך בא לחדר וגורם לדברים להתנועע כמו מפלצות מורעבות. אני חולמת המון. לפעמים חלומות טובים. לפעמים חלומות רעים. סיוטי לילה. אלו לא מילים יפות כמו צ'יוטה٭ או גאמבו, אבל אלו מילים אמיתיות, ואני זקוקה להן כדי שהם יוכלו להבין מדוע אני מפוחדת כל-כך, בעיקר בלילה.
סיוטי לילה על החולדה ועל האישה הנושאת פירות על ראשה כל היום. על הצ'ופ צ'ופ של המסוק הקוריאני המרחף באוויר, נמוך מעל פני הקרקע. סיוט זה כשהחושך מגיע הביתה לפני אימא וקר על הרצפה ואני קטנה מכדי לסגור את הדלת בעצמי. אני מרגישה בת מזל כשאני חולמת על אחי, מפני שהוא לימד אותי איך לעצום את העיניים ממש חזק. אני יודעת שהוא אמיתי, שיש לו שיער כמו שלי, שהוא יושב בשפיפה כמוני, ושהוא מריח כמו המקרר של סבתא.
בימי ראשון, כשאנחנו יוצאים מהכנסייה הלותרנית שבפינת הרחובות פורט ובורגונדי, פופי ואימא שלי מזמינים את כל מי שנראה להם בודד או בעל יכולת, ולו הקלושה ביותר, להעריך אוכל ביתי, להצטרף אלינו לארוחת הערב. חברים נכנסים להזמין מנה של סלט סרטנים, תריסר ארטישוקים ממולאים בשום ובעשבי תיבול. פופי לוקח פירורי לחם איטלקיים, שמן זית, פטרוזיליה יבשה, המון שום, מיץ לימון ופלפל אדום חריף, ולש הכול בידיו עד שכל המרכיבים מתחברים לעיסה אחידה. ואז הוא ממלא באהבה כל עלה ארטישוק מאודה רך. לפעמים הוא קוצץ את לבבות הארטישוקים ומוסיף אותם למילוי, יחד עם בשר חסילונים או סרטנים.
חברים אחרים מפצירים שייתן להם צנצנת מנזיד הסרטנים המפורסם שלו, שאותו הוא מכין עם פרוסות לחם צרפתי מהמאפייה של בינדר, המטוגנות במחבת ברזל גדולה עם שום ותבלינים. את ראשי הסרטנים מסירים ומנקים במים שבהם מרתיחים את פירות הים להכנת הציר, ואת בשר הזנב הערב לחך מקצצים ומוסיפים למילוי. כדי לאכול את הנזיד הריחני הזה, שואבים מצקת מלאה ממנו ויוצקים על אורז מאודה, ומחלצים בקצה הלשון את המילוי מתוך הראשים. אני עדיין לא יודעת איך לבטא את זה במילים, אבל אני רוצה שהחום הזה, שהמתיקות חסרת התקדים הזאת, ימשיכו להזין אותי עד סוף ימיי.
כולם אומרים שפופי צריך לפתוח מסעדה. אבל כסף ותהילה לא מעניינים אותו. הוא אוהב להאכיל את משפחתו ולראות את סוזי ואותי עומדות במטבח ומחכות שיגמור להזליף לימון על דג באס שנאפה בשלמותו או לצקת רוטב חם על האורז המלוכלך. ואז, כשאנחנו כבר לא יכולות להתאפק יותר, הוא מגניב לנו טעימות לפני שהוא מגיש את המנות המהבילות לכל הסועדים. סבא שלנו מתיישב בראש השולחן, מתרווח בכיסאו כשכפות ידיו שלובות על כרסו העגולה, ומחייך חיוך רחב שמתפשט על פניו עד זוויות עיניו הכחולות המאירות.
בבית הספר שלנו אין עוד ילדות אוריינטליות, כפי שמכנים אותנו כאן, חוץ מסוזי וממני, כך שהנחמה המצפה לנו במטבחו של סבא בתום כל יום לימודים, ההבטחה של ארוחה ביתית, הן עבורנו מפלט, מקום מבטחים שבו הסבים שלנו מטפחים אותנו – מאכילים אותנו מזון מוצק להזכיר לנו שאנחנו קיימות, שבעולם החדש שבו אנו חיות לא ישכחו אותנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם