רוח ומצלצלים: על "וול סטריט: הכסף מדבר"
גורדון גקו הוא השטן מוול סטריט, אבל בעידן של המשבר הכלכלי החדש הוא נראה פתאום כמו שודד בחנות משקאות, שחבריו יצאו לשדוד את פורט נוקס בלעדיו. אם ברני מיידוף הוא אברהם הירשזון, גורדון גקו הוא לא יותר מיחיאל חזן
יש שני סוגים של אנשים. אלה שעושים את זה בשביל הנפש, ואלה שעושים את זה בשביל הכסף. בעצם, זה לא מדויק. כי גם אלה שעושים את זה בשביל הכסף, עושים את זה כי הכסף הוא בנפשם.
אצל אחדים זה עניין של אופי. אצל אחרים עניין של גיל. אמר מי שאמר, שאם אתה לא סוציאליסט בגיל 20 אתה חסר לב, ואם אתה לא קפיטליסט אחרי גיל 30 אתה חסר שכל. והיה צריך לענות לו מי שלא ענה, שלהיות קפיטליסט בן 30 זה לא מספיק. צריך גם לדעת להרוויח מזה.
כשלעצמי, אני נמנה על אלה שעושים לנפשם. הרבה אנשים שלא נופלים בקטגוריה היו מעדיפים להציג את עצמם שכאלה, אבל לי יש הוכחות. אני עיתונאי. יכולתי לנהות אל הכסף. עמדתי על סף צוקי המשפט. יכולתי ודאי להיות ליטיגטור מוצלח, לכל הפחות. יש לי גם יכולות ניהוליות מוכחות. יכולתי לשאוף אל צמרת העולם העסקי. אבל לא. בחרתי בנפש. זאת אומרת, לפחות עד שהצ'קים יתחילו לחזור.
כמה מחבריי הטובים ביותר
אבל כסף הוא אמצעי. הוא לא מטרה. כסף צריך לקנות לאדם איכות חיים. אדם לא צריך לקנות לכסף עוד כסף, רק כדי שלא יהיה לו בודד שם, בכספות הווירטואליות האפלות של הבנקים. ואיך אתה יודע שכסף הפך מאמצעי למטרה? כשהוא משחית. כסף הוא חומר משובח. כמו ויסקי. בכמות מדודה, הוא יעשה לך טוב. בכמות מוגזמת, הוא יעשה ממך אדם גס רוח וחסר רסן.
גורדון גקו כבר שילם את המחיר. אל תהיו בטוחים שהוא גם למד את הלקח. בכל זאת, מדובר בשטן מוול סטריט. אבל בעידן של המשבר הכלכלי החדש, גקו הנכלולי נראה פתאום כמו שודד בחנות משקאות, שחבריו יצאו לשדוד את פורט נוקס בלעדיו. אם ברני מיידוף הוא אברהם הירשזון, גורדון גקו הוא לא יותר מיחיאל חזן. השאלה היא אם גקו מוכן להשוואה הזאת, ואם הוא לא היה מעדיף לחזור ולהיות המיידוף של וול סטריט הקולנועית.
"כסף מסובב את העולם", צהלו לייזה מינלי וג'ואל גריי ברדיו כשחזרתי מהצפייה של "וול סטריט: הכסף מדבר", מסמנים לי שהאח הגדול, עינו פקוחה תמיד, והוא גם מבין משהו בפיננסים. ובגלגל המזל שמסובב הכסף מסתובב העולם, משבר הולך ומשבר בא, ותאבי הבצע לעולם חוזרים. "תאוות בצע זה טוב", טען גקו, וסימן על לוח סחר אלקטרוני את הדיבר הראשון בהלכות וול סטריט. שור הזהב שיתקינו נערי עכו"ם (עובדי כסף ומטבעות) לאלילם הירוק יתנפץ על ההמון בבוא יום הדין.
אל וול סטריט המודרנית, פומפיי בימיה האחרונים, יוצא גקו כנביא זעם זחוח. בזמן שהחתול המפוטם ישב בכלא, חגגו כמה עכברים על השמנת ותפחו לממדי ענק. המציאות מוכיחה שתאוות הבצע רק גדלה, ברוקרים צעירים מתרבים כמו נמלות דם, וחמדנים לא מתים, הם רק מתחלפים בחמדנים מוכשרים יותר שדקרו אותם ברגע הנכון.
את אוליבר סטון לא הבינו כבר בפעם הראשונה. הוא סיפר שאחרי הצלחת "וול סטריט" אנשים ניגשו אליו ברחוב וסיפרו שפנו לעבוד בבורסה בעקבות הסרט. שהוא הגיבור שלהם. הזוהר המפתה והמשטה, אבק ההצלחה שניתז מבלוריתו של מייקל דאגלס, הביא את סיפור המוסר של סטון לכדי אבסורד (בעבור אחדים. אותם אלה מתחילת המאמר, כנראה, אלה שעושים את זה בשביל הכסף). סטון, כך נראה, לא השאיר הפעם מקום לטעות חוזרת.
ההורים שלנו קיוו שנהיה עשירים. שנעשה את המכה בעצמנו, או שלכל הפחות נדע את מי להכניס לחופה ואיך לנסח את הסכם הממון בעורמה. שנקנה קרקע, שנבנה בית, שנקים עסק, שנגדל משפחה בלי דאגות. הם בוודאי לא ביקשו לגדל משורר או פועל דחק.
הורים דואגים לפרנסת ילדיהם. זה טבעי, זה אפילו חלק מתפקידם ההורי. גם גורדון גקו דאג לפרנסת בתו, וכמו כל הורה טוב שמר עבורה כמה מיליוני דולרים בשווייץ. אבל האם ילד רוצה חשבון דולרים מפוצץ רחוק מן העין, או הורה טוב ואוהב קרוב אל הלב? תלוי בילד, מן הסתם.
אבל ילד, אדם, תמיד צריך לשאוף להגשמה עצמית, גם אם כולה רוח ללא מצלצלים. והורה צריך לשאוף להגשמת שאיפותיו של הילד. וחוץ מזה, ממילא כסף הולך לכסף. אז מוטב שהילד ילך עם הרוח.
"וול סטריט: הכסף מדבר". במאי: אוליבר סטון. שחקנים: מייקל דאגלס, שיה לה-באף, קארי מאליגן, ג'וש ברולין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם