שירה בציבור: גילה אביטל

רן יגיל עם שיר עברי אחד בשבוע. והפעם: "דואומו" של גילה אביטל על הקתדרלה בפירנצה

רן יגיל | 3/10/2010 14:44

צְרוֹרוֹת שֶׁל פָּנָסִים
בּוֹהִים עַל הַכִּכָּר
מִתַּחַת כִּפָּתוֹ הָאֲדֻמָּה
מִבַּעַד פִּתְחֵי יֶרִי עֵינַיִם אֲפֵלוֹת
צוֹפוֹת עַל פְּנֵי עִירוֹ הַמְּסֻחְרֶרֶת
מִמְּחוֹלוֹת הָאָמָּנוּת אֲשֶׁר סְבִיבָה
וְהוּא מִתּוֹךְ לֵאוּת רַבַּת שָׁנִים
מוֹרִיד אֶת עַפְעַפֵּי הָעֶרֶב
וּתְרִיסֵי שַׁיִשׁ עַתִּיקִים נוֹעֵל

מָחָר יַרְעִיד הָאוֹר
פַּעֲמוֹנָיו הַיְשֵׁנִים בַּחֹשֶׁךְ
זֶה מֵאוֹת שָׁנִים
וּלְשׁוֹנוֹת בָּבֶל יַצְלִיפוּ
שׁוּב וָשׁוּב עַל שְׁעָרָיו
עוֹצְמוֹת רַכּוֹת צוֹרְמוֹת
וּמַתִּישׁוֹת אָזְנַיִם
וְתַלְתַּלִים הַמְלַטְּפִים
אֶת הַפָּנִים

שַׁרְשֶׁרֶת צַיָּרִים שְׁקוּפָה
עֲדַיִן תְּגוֹנֵן בְּטֶקֶס הַקָּפוֹת
עַל הַחוֹטְאִים הַנִּדּוֹנִים לַמָּוֶת
וּמִן הַמַּאְפֵּלְיָה
תַּלְיָן עָטוּי בְּמַסֵּכָה
יִשָּׂא עֵינָיו גָּבוֹהַּ
וִיבַקֵּשׁ
חֶמְלָה

הָרְחוֹבוֹת צָרִים
מִלְּהָכִיל אֶת הַקּוֹרוֹת
הַשֶּׁמֶשׁ אֲרֻכַּת לָשׁוֹן
מַעֲשֵׂה שָׂטָן
לֹא מְלַקֶּקֶת
מִדְרְכוֹת אַבְנֵי בַּזֶּלֶת
אֲשֶׁר יָרְדוּ מֵהֶהָרִים
וְיֵשׁ לָהֵן חַיִּים
תַּחַת אַלְפֵי נַעֲלַיִם
מְמֻתָּגוֹת נֶחְשָׁקוֹת
וְנִשְׁחָקוֹת
וְנִשְׁחָקוֹת

נוף הדואומו בפירנצה צילום: רויטרס

שירי תיירות בדרך כלל לוקים ברפרוף על פני הסביבה ובאיזושהי מתקתקות רומנטית. הרי התייר מתרשם במהירות מן המפעים אותו ומשרבט את אשר הוא רואה על פני השטח. אבל בשיר הזה, אין זה כך.

הדוברת שמתארת את הדואומו בפירנצה ממש כחי-מדבר עתיק בן מאות שנים, מצליחה לתפוס סביבה זרה במחי קולמוס. מישהו שקראתי לו את השיר ראה בו לפתע את ירושלים המעטירה.

יפה ההאנשה של הדואומו. יפה גם השימוש במילה המליצית "מאפליה", חושך

וצלמוות, אופל נורא, עמוק ומפחיד, כפי שתרגם מרדכי אבי-שאול המנוח את הכותרת לספרו של ג'וזף קונרד of Darkness Heart, "לב המאפליה".

יפה גם ההנגדה בין הוד הקדומים המלווה בפסגות אמנות, ציורים מעשה חושב, למול נעלי התיירים הממותגות והנשחקות ברצון להספיק עוד אתר, עוד מתחם, עוד מצבת, כאילו זה העיקר. השיר מעמיד את איכות הדואומו למול כמות התיירים.

גילה אביטל היא משוררת ותיקה שפרסמה עד כה שני ספרי שירה.