הביאו את הסתיו: על מוזיקה סתווית
המוזיקה הישראלית חשבה פעם שתל אביב תהיה ז'נבה. והיא השתמשה בשירים על סתיו כהוכחה
הסתיו בשירים היה עונת המלנכוליה המתוקה, בארץ שבה השמש לעולם לא מאפשרת להיות עצוב באמת. הוא היה העת שבה מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן, כמאמר שירו של יחיאל מוהר. הזמן שבו אפילו אם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב. קשה לציניקן לא לפלוט בנקודה זאת משהו על הפער שבין הטמפרטורה בפועל לטמפרטורה שבה הוגשו הפזמונים, ובכל זאת. יהודה אטלס ניסח זאת יפה, ב"בערב של סתיו": "בערב של סתיו, כשנעשה קצת קריר, וריח גויאבות בא באוויר, עומד על קצה המיטה, עטוף בשמיכה החמה, ומתגעגע - לא יודע למה".
אני אגיד לך בדיוק למה. למולדת הישנה. לסרטים אירופאיים עתירי עלי שלכת. לרעיון של ישראל כמדינה מערבית "מתוקנת", שלא באמת מצויה בלבנט. הסתיו במוזיקה הישראלית, אם כן, לא היה רק מטאפורה של מעבר, התחדשות ועצב מתוק. הוא היה אמצעי הדחקה.
השיר שמבטא אולי בצורה האולטימטיבית את מלאכת הרמייה (וגם את ההנאה שבאותה מלאכה), הוא "העיר באפור" של נעמי שמר. אם תרצו ששמר תראה לכם את העיר באפור, רצוי שתעצמו עיניים ותחלמו על פריז, העיר השנייה בחייה של המשוררת. עיר שבה "ערמות של שלכת שם הרוח יעיף" ו"את ודאי תכסי את ראשך בצעיף, כשאתן את ידי לך ונרד לרציף". בסופו של שיר, שרה השלישייה הכי ישראלית של אז, שלישיית גשר הירקון, "אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים, אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים". היינו, תל אביב. העננים כאייר פראנס.
עם השנים, כשהאנחנו החל להתפורר, וסנסורים רגישים במיוחד קלטו את העובדה המצערת שחום יולי-אוגוסט נמשך עד חנוכה, הסתיו שינה את תפקודו המסורתי, ושימש בעיקר את הרוקרים. אלה מצאו בו את עונת הדיסטורשן. המכה האפורה. הלא צפויה. המועדת לפורענות. ע"ע: "והכי קשה זה רוח של סתיו, כשאין ירח והלילה קר. מוזר", של כנסיית השכל. "השנה מתחילה באמצע ספטמבר", חזתה אסתר שמיר, "בזעם
במקביל , לובשי השחורים עמדו סוף סוף על הפער שבין ההבטחה והמציאות הלוהטת. כך, לדוגמה, גרי אקשטיין בפנינת הנצח שלו, "רוח סתיו": "רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות, של ימים קרים ושל שלכת". חזיונות , כן? אבל אל תאפסנו את בגדי הקיץ שלכם כל כך מהר. בסופו של דבר, "רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה. רוח סתיו עשתה שירות יפה". בשירות הדימיון המודרך. רוקרים צעירים יותר כבר עשו עוד צעד בדרך לניפוץ האשליה. חמי רודנר ואיפה הילד אמנם דרשו להביא את הסתיו, כדי ש"נתרפק עליו", אבל ברי סחרוף מיהר לצנן את הצינון. "והעיר עיר של קיץ", הוא שר על רקע הסלסול, "בתל אביב אין סתיו". גם במודיעין, אגב. ואני חושד שבכל אזורי הארץ, לפחות אלה שהוכרו בידי האומות המאוחדות.
יעקב גלעד, מצדו, העניק בפעם הראשונה תחזית מטראולוגית מדויקת, כשקבע ב"ימי בצורת" כי "הימים ימי שרב, והלילות ראשית הסתיו". גלעד גם הציע, ב"סתיו ישראלי", שלו , פרשנות הגיונית ומפוכחת למשמעותו של הסתיו בישראל, כעונת מעבר גרידא.
"אבל אני באתי מן הקיץ", הוא כתב, "כמו מתוך תבוסה באתי אל החורף". יזהר אשדות, שתיסלם שלו שרה על "חצבים פורחים", כאמצעי הנגדה לחיילים המתים הנובלים מול הכפר הירוק, תרם את "סתיו אנגלי", שלמעשה מתמצת את כל העניין לשורה אחת (שכתבה אלונה קמחי): "כשהאור את שולי העננים יצרוב בזהב, סתיו אנגלי יהפוך את תל אביב לעיר שאהבת". ולצורך מה, בעצם? או. "איך לחמוק מריצוד פנים קשות יום ברחובות", עונה המשוררת.
השימוש בסתיו כמטאפורה (פשטנית, יש לומר) ללב שבור הגיע באורח טבעי גם לפופ, בעיקר דרך "הלב" שכתבה מירית שם אור למאיה בוסקילה. "זה לילה סתווי, ואין כוכבים", זועקת בוסקילה בפזמון. ומה הנמשל? "הגשם יורד והלב הוא בודד". באביב הוא ישוב בחזרה.
ועכשיו, ילדים, עזרו לנו לגלות מי חסר בסקירה הזאת. רמז דק: הז'אנר הפופולרי ביותר במוזיקה הישראלית של היום. בהכללה גסה עד מאוד ניתן לקבוע שהסתיו הוא העונה הכי אשכנזית בישראל. ולא בכדי. תרבותית, מדובר הרי בייבוא, שזו הדרך המנומסת לומר חיקוי, של אקלים הנמצא הרחק, מערבה מכאן. ישנה אמנם מיתולוגיה סתווית אחת בזמר המזרחי, "ילדה של סתיו אחד", שביצע בין היתר גם זהר ארגוב, אבל גם כאן - מדובר בסוג של מטאפורה לעולם אחר.
"את נולדת שם בקצה השלכת", כתבה רותי בן יהודה, "בימים שהכול היה כה סתמי". בסוף השיר אנו למדים כי "את לקחת אותי אז לארץ אחרת, שרק ילדים מבינים את פשרה". שוב , הסתיו כסמל למשהו רחוק מכאן. את האמצע אפשר אולי למצוא בלהיט של עמיר בניון, "שלכת". שיר שבו עלי השלכת הם רק מטאפורה פשוטה לשליכטע שבלב. אבל מעניין הרבה יותר: זה השיר הכי מסומפל בתולדות עמיר בניון. הכי "מופק". הכי "פופי". שנאמר, הכי אשכנזי? בכל זאת, שלכת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם