לגמרי מפורסמים: על הסרט הדוקומנטרי על פרל ג'אם
הסרט התיעודי שביים קמרון קרואו על פרל ג'אם לא יעניין את מי שאינו נמנה על חובבי הלהקה. עבור המעריצים, לעומת זאת, הוא לא פחות מאוצר בלום
במהלכו טורחים אדי ודר, סטון גוסארד, ג'ף אמנט, מייק מקריידי ומאט קמרון להדגיש פעם אחר פעם כמה מזל היה להם. כל כך הרבה מזל, שהלהקה שהקימו על שרידיה של להקה אחרת (Mother Love Bone, שהתפרקה עקב מותו של הסולן אנדי ווד ממנת יתר) הצליחה, שרדה ואפשרה להם להתפרנס ולחיות ממה שהם אוהבים כל כך.
חברי פרל ג'אם בני מזל גם מעוד כמה סיבות. בראש ובראשונה מכך שיש להם מעריץ שרוף, שהוא לגמרי במקרה עיתונאי רוק בדימוס ובמאי ותסריטאי זוכה אוסקר בהווה. קמרון קרואו ("ג'רי מגווייר), שהפיק, כתב וביים את "PJ20", הוא כנראה האדם המתאים ביותר בהיסטוריה ליצור סרט שכזה.
כבר בגיל 16 הוא עבד עבור המגזין "רולינג סטון" - חוויה ששחזר בסרטו "כמעט מפורסמים" - ומאז לא פסק להתכתב בעבודותיו הקולנועיות עם רוק'נרול. כמעריץ של פרל ג'אם, שחבריה אף הבליחו להופעות אורח בסרטו "סינגלס" - קומדיה רומנטית שמתרחשת על רקע סצינת הגראנג' העירונית, הוא קיבל גישה חסרת תקדים לארכיון חומרים עשיר, שאספה הלהקה פחות או יותר מהיום שבו הוקמה.
התוצאה היא מה שניתן לצפות מיצירה של אדם מוכשר, אך נטול אובייקטיביות. "PJ20" נעדר ממד עיתונאי כלשהו. אין בו חשיפת קרביים כמו ב"Some Kind of Monster" על אודות מטאליקה, תיאור
"PJ20" הוא בדיוק מה שהוא מתיימר להיות - חגיגה שמיועדת למעריצים ולהם בלבד. מי שאינו נמנה על חובבי הלהקה יתקשה למצוא איזשהו ערך כללי או מייצג בסרט, אולם עבור אותם מיליונים שעוקבים בנאמנות אחריה מדובר בלא פחות מאוצר בלום. לאורך השנים, מיעטו פרל ג'אם כגוף וחבריה כפרטים להיחשף לתקשורת, אבל עבור קרואו הם נחשפו וברצון, וכך מתקבלת תמונה פנורמית חסרת תקדים במונחים של הלהקה; מתיעוד ההופעה השנייה בתולדותיה (אז עוד תחת השם מוקי בליילוק, על שמו של שחקן NBA), דרך קטע נדיר של אדי ודר וקורט קוביין בריקוד משותף בטקס פרסי MTV ב-1992 ועד לאסון שבו נהרגו תשעה מעריצים של הלהקה בזמן הופעה בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק בשנת 2000.
קרואו מכסה את כל הנקודות המשמעותיות: המוות של ווד, ההופעות הראשונות, ההצלחה הפתאומית והמדהימה של הלהקה בפרט והגראנג' בכלל, ההתמודדות עם התהילה והנסיגה מאור הזרקורים, המאבק עם ענקית הכרטיסים טיקטמאסטר והמעורבות הפוליטית; כל נושא מתובל בראיונות עם חברי הלהקה ועם אושיות מפתח נוספות, כגון כריס קורנל מסאונדגארדן וניל יאנג, לצד קטעי הופעות מוכרים ונדירים. ללא שמץ ביקורתיות, אבל עם המון אהבה, כפי שניתן לצפות ממעריץ.
המסקנה הבלתי נמנעת מצפייה ב"PJ20" היא שחברי פרל ג'אם אכן בני מזל. מעבר למיליוני המעריצים, ההופעות והאלבומים שנמכרו, הייתה להם, ללא יוצא מן הכלל, הזכות לעבור את גיל 40 - הישג לא טריוויאלי בעליל כשלוקחים בחשבון את הסביבה שבה צמחו. הם נשואים, בעלי משפחות ובלי צלקות נראות לעין. כעת, ממרום מעמדם הם יכולים להשקיף על 20 השנה הללו, להודות על מזלם הטוב ולחלוק אותו עם מעריציהם. זה לא מעט. לאנדי ווד ולקורט קוביין לא היה את המזל הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם